ספוילר "אימפריית הטיילת" 3.03
בעת פרסום הפוסט ישנן שתי תגובות
***
אח, כמעט, כמעט.
ההתחלה נשאה הבטחה עם חלום נוסף של נאקי, כשם שהיה בעונה השנייה. כמו אז, גם הפעם הוא מתרחש במשרדו. "אתה צריך לדאוג רק כשתיגמר לך הַחֶבְרָה", מצטטת לו המרכזנית את הדברים האחרונים שג'ימי דרמודי אמר בחייו, רגע לפני שנאקי ירה בו: "אתה צריך לדאוג רק כשייגמר לך המשקה ותיגמר לך החברה, והאדם היחיד שיישאר לשפוט אותך הוא א—" בום! נאקי קטע בשעתו את דבריו.
בחלום הקודם היה זה הילד – אותו ילד מהחלום הנוכחי, ללא ספק התגלמות של ג'ימי הצעיר – שישב מאחורי השולחן ולבסוף ירה בו. הפעם נאקי הוא שיורה, ושוב תוך אזכורים ליחסיו שלו עם אביו הקשה באמצעות אוכל: "אבא אוכל קודם", הוא התרה בילד בחלום ההוא. הפעם הוא מטגן לו קתלי חזיר, האוכל הזול של ילדותו שממנו עשה כברת דרך ארוכה, כפי שהסביר במעומעם לג'יפ רוזטי בהמשך הפרק.
הפרק הזה סוף סוף מצליח במקום שבו כשלו שני קודמיו, ושופך אור על תחושותיהן האמיתיות של דמויות הסדרה, בראשן כמובן נאקי. העובדה שאגב כך הוא מחזיר אל מרכז התמונה את ג'ימי המנוח, גם בחלום וגם בפלאשבק מראשית הסדרה שכולל את דמותו המוכרת אחרי שחזר מהמלחמה ונדחק הצדה, היא בונוס רגשי של ממש. נאקי אמר לג'ימי רגע לפני וידוא ההריגה שמעולם לא באמת הכיר אותו, אבל דומה שג'ימי הכיר אותו היטב. עכשיו אנחנו מבינים מה הסיפור של נאקי עם בילי קנט, מדוע הוא רכושני כלפיה. היא מגלמת עבורו את אותה חברה שעלולה להיגמר, ובהיעדרה הוא נשאר לבדו עם מצפונו, מאבד שינה לטובת סיוטים על הילד והוזה את פניו הירויים בפרצופו של ילד אחר (מזכיר את "בוס" בעונה השנייה, אגב).
בשר ודם
בהיכרותנו הדלה עם בילי אנחנו לא יודעים אם כל מהותה הוא השלכה של חרדת הנטישה של נאקי, אבל גם אם לא, ברור שהיא אינה רואה את הדברים כמוהו. עד שבסופו של דבר מצא אותה בדקות האחרונות של הפרק, מעירה אותו שוב לריח של בייקון, נאקי ניסה למלא את החלל שלה כאשר חזר אל ביתו. "חשבתי שנלך כולנו אל הכנסייה ביחד", אמר למרגרט. וכשפנתה ללכת עדיין רצה לדבר איתה, לחלוק משהו אמיתי. "יש לי בעיות להירדם", אמר, אבל היא רק השיבה, "קצת חלב חם, אולי". משחה לטובת הסימפטום, שום דבר בשביל המחלה.
היחסים ביניהם התקררו זה מכבר, כך נראה, והתגובה האדישה שלה ממחישה שלא מאוד איכפת לה מבעיותיו. אבל הם עדיין נשואים, עדיין יש שם ילדים שאיכפת לו מהם ("אני יכול להניח שמשפחתי ואני בטוחים?", הוא שאל את ריצ'רד), ועדיין אולי אפשר לתקן. בנוסף, אחיו שוחרר מהכלא ואפילו לא ראינו שנאקי נפגש עמו. פשוט זרק אותו על מיקי לעבודה שחורה. זאת אומרת, נאקי לא באמת לבד ולא באמת זקוק לבילי כמו שהוא מאמין. הוא צריך להתאמץ כדי לזכות בנאמנויות ישנות, אבל מדובר באנשים שאוהבים אותו באמת. ובכל זאת הוא בוחר בבילי, כלומר הרצח של ג'ימי שיבש משהו בתפישה שלו. טוב שכך, וטוב שאנחנו סוף סוף רואים משהו כזה.
המפגש שלו ושל ריצ'רד היה כמעט הדבר הכי יפה בפרק. הידיעה שהוא הוא שירה במני הורביץ והסיבה לכך, היו מהותיות עבור ריצ'רד. אני עשיתי את המעשה וזו העילה. ליבון הדברים בינו לבין נאקי מעלה על הדעת אפשרות שהוא יצטרף אל שורותיו. מאחר שסיפור אחד של ריצ'רד נגמר כרגע, יכול להיות שזה מה שצופן לו ההמשך.
אבל הרגע הכי יפה בפרק לטעמי היה שוב בחסות ג'יליאן. היא אמרה לצ'ארלי לוצ'יאנו שג'ימי יעביר אליה את הבעלות ברגע שיחזור הביתה. "תפסיקי עם הטירוף, טוב?", צ'ארלי השיב. ג'ימי לעולם לא יחזור הביתה. האם ג'יליאן באמת קנתה את הסיפור הזה, שג'ימי שב והתגייס? לא. כאשר רוזטי מגיע אליה ואומר, "אבדי את דמך ובשרך, מה נשאר לך?". ג'יליאן מפלבלת בעיניה ועונה, במפגן משחק מופלא נוסף של גרטשן מול: "אין לך כלום". נראה שהיא יודעת היטב שג'ימי איננו.
רגע לפני שנכנס אל ג'יליאן, רוזטי ישב ברכב בחוץ עם נאקי ואמר לו שהחיים טובים יותר עם חברים. גם אצל ג'יליאן וגם אצל נאקי, ג'יפ אומר דברים שאין לו מושג עד כמה הם מדויקים עבורם. לאורך רוב הפרק נראה שככלות הכל נגאלת דמותו המטומטמת של רוזטי, שיימצא לו תפקיד אחר מלבד הסטריאוטיפ השטחי של הגנגסטר האיטלקי חמום המוח ורפה השכל. בבית הזונות של ג'יליאן, אחת מהן דיקלמה שיר שרוזטי כמובן לא הבין מילה ממנו. זה היה השיר Dream-Love של המשורר האנגלי דנטה גבריאל רוזטי. אכן, רוזטי. אפילו זה יכול היה להיחשב כשדרוג של דמותו של ג'יפ רוזטי, הקבלה כלשהי בינו – דמות גסה מכל היבט – לבין אלמנט לירי בפואמה על מותם של נאהבים צעירים. אבל לא. התקווה הזו, אחיזת העיניים הזו, הפכה את הסצינה שבה רוזטי מתהפך שוב על נאקי ללא שום סיבה נורמלית – בגלל שאואן כתב "בון פור טונה" במקום bona fortuna או השטות שזה מגלם עבור רוזטי – לבלתי נסבלת יותר מאשר בפעמים הקודמות. אילולא השטות הזו ומה שקרה אחריה, הפרק הזה היה יכול להיות ממש נהדר.
קטנות לסיום
1) ההבדל בין נלסון ואן אלדן לג'ורג' מיולר פשוט עצום. מהאיש הנוקשה עם הקול התואם שהיה צולף בגבו בשוט בשל חטאיו, מתנהל בפוריטניות רבה ובקרירות עצית עם אשתו, הוא כעת משתובב עם אשתו החדשה במיטה, יוצא עם חבריו לבילוי ומדבר בקול רך וגבוה עם איש החוק שתופס אותו. מייקל שאנון פשוט מעולה בגילום שני הצדדים של האישיות הזו. אמנם ברור לאן מובילה אותו הדרך, אבל בינתיים אני נהנה לראות אותו, והאמת היא שגם בפוזיציה החדשה שייקלע אליה יהיה מעניין לראות איך הוא נוהג.
2) העלילה של מרגרט עדיין משמימה, אבל חיבבתי אותה בפרק הזה, ובעיקר את התרגיל שעשתה לדוקטור לנדאו מול הבישופ.
3) הקטעים בניו יורק עם לנסקי, לוצ'יאנו וסיגל במלחמתם מול אנשי מאזרייה היו מעניינים, לגמרי צריך לפתח את זה, ואם ג'יפ רוזטי ימות מכדור תועה זה בכלל יהיה משמח.
4) ואפרופו, שוט יפה מהפרק:
