"דדווד" 1.06

חיכיתי לסצינה של בולוק עם האינדיאני, היא הייתה זכורה לי כאחת מסצינות המאבק האמינות ביותר שראיתי בטלוויזיה. אחרי הצפייה הנוספת בה אני רואה שזה לא ממש נכון, כי רגע אחד ראינו את בולוק אוחז ברגלו של האינדיאני וברגע הבא חתכנו לכך שהוא כבר דוחף אותו בכוח אל העץ. למעשה, נדמה היה שהאינדיאני כמעט לא מחזיר מאבק. לא שאי אפשר לתרץ את זה – אולי ראשו הנחבט בעץ ניטרל אותו מעט והוא הסתפק בניסיון לחנוק – אבל זו בוודאי לא הסצינה שהייתה בזכרוני.

מעבר לכך, זה כנראה היה הפרק הרחום ביותר עד כה ב"דדווד". בסדרה כה קשה, שכבר בפרק הראשון מציגה בפנינו משפחה שנרצחה, כולל ילדיה הקטנים, מסה כזו של חיבור אנושי היא נחמה של ממש. באופן הכי תכליתי, המגפה המתפשטת בדדווד הביאה לכינוס של גבריו הפזורים במחנה, והפעם לכדי מטרה משותפת וראויה. הישיבה של הגברים, העבודה המשותפת על העיתון לאחר מכן, החיבור בין שני אנשי השליחות – הרופא והכומר – שיתופה של ג'יין לעזרה בסיעוד; כולם רגעים כל כך פרוזאיים שהאפלוליות והאכזריות הקבועות הביאו אותם לזרוח.

לשם שינוי, אל וסיי לא נראו כיישויות המאיימות שהם בדרך כלל. למעשה, אל היה אנושי מאי פעם. הקריצה שלו כלפי הכומר, שנראה כי יש לאַל חיבה אמיתית כלפיו, והשיחה שלו עם הזונה הבוכייה, שנאלצה להתמודד עם הלקוח החולה והתמודדה עם הטראומה הפרטית שלה. למשמע סיפור חייה העגמומי – אמה מתה מהמחלה ואז אביה מסר אותה ואת אחֵיה לאחרים – שהביא אותה לחדר הזה שהיא יושבת בו בבית הזונות, אל מאפשר לה לקחת כמה ימים של פעילות בהילוך נמוך, מעשה שרחוק מלהיות מובן מאליו.

זה היה נכון לא רק מבחינת המגפה, אלא גם בחזית הנשית: טריקסי ואלמה השומרות על הילדה, טריקסי שמסתכנת כדי לעזור לאלמה, ג'יין שבאה לבקר. וזה היה נכון ויפה גם אצל בולוק וצ'ארלי, שהתייחסו בכבוד לגופתו של האינדיאני ויצאו מגדרם כדי להעלות אותו בחזרה אל הרכס כדי להניחו עם פניו למערב כמנהג הילידים.

הפרק הזה בעיניי משקף את חוזקה העיקרי של "דדווד". הקונטרסט הכל כך מובהק בין השחור והלבן, יוצר עצמה אצלה יוצאת דופן.