"הנותרים" עונה 3 פרק 7, אחד לפני סוף הסדרה, ספוילר
"המשפחה זה הכל", אומרת מג לטום בפרק סיום העונה הקודמת. אנשים נעלמו, האנושות מתחרפנת, כתות מוזרות נוצרות, פצצה גרעינית מופעלת על ידי איש עירום, וכל העולם מחכה לאפוקליפסה, יושב על הגג, מחכה לסוף העולם שלא בא, כמו אותה אישה ג'ינג'ית בסצנה הראשונה של העונה. ובכל זה, מה שבאמת חשוב, מה שבאמת הוא סוף העולם יותר מכל, קורה בתוך הלב. האובדן האישי, של אדם שלא מת, לא נעלם, רק מערכת היחסים היא זו שנגמרה, תום המשפחה/זוגיות שיצרת איתו – יותר חזק ויותר כואב מכל סוף האנושות (שלפחות היה מביא סוף סוף קץ לכאביך), והעולם, באופן מרגיז ובלתי מתחשב, ממשיך לנוע. אתה בכל זאת קם לאכזבתך בבוקר וצריך להמשיך לחיות, להמשיך לחיות עם הכאב. לשאול "מה הלאה".
נחזור אחורה. הפתיחה כבר מסמנת לנו מה העיקר פה, עם סצנה מהימים הטובים של נורה וקווין. נינוחים, חייכנים, אוהבים. אם כי כמובן נוכח הפרק הקודם המחשבה של נורה על שריפת גופתה מקבלת גוון פחות קליל ויותר טעון. אחר כך מגיע הפתיח עם המוזיקה הנהדרת של העונה הראשונה – איזה כיף! אני יודעת שהיו פה דעות נגד האלמנטים הדתיים הרבים בפתיח של עונת הבכורה, אבל בעיניי הוא היה מעולה: מאוד מכניס לאווירה, דרמטי, מקורי, מוזיקה נהדרת, וביטוי לניסיונו של האדם לקשור אמונות ו"רציונליות" דתית/משיחית לאסון לא מוסבר, להכפיף אותו לאל שבו אתה מאמין כך או אחרת.
אני שואלת את עצמי לא מעט בעונה הזו מהי נקודת ההסתכלות של היוצרים. כלומר, הסדרה, במיוחד בעונתה זו, עוסקת מאוד באלמנטים דתיים, בדת, באמונה, באמונות שווא, בחיפוש אחר תשובות שלא יינתנו (הו, האירוניה שזהו הנושא בו עוסק יוצר "אבודים" לשעבר!). אך האם יוצריה מגיעים מתוך אמונה בסיסית בנצרות או שהסדרה אתאיסטית או אגנוסטיקנית או על התפר ביניהם (קרי, "אם מישהו יצר את כל זה הוא כנראה לא מעוניין שנדע מהו וניחושי הדתות הממוסדות לא קולעות למטרה, אז למה לנסות?")? מה דעתכם?
(הקטע האהוב עליי: הצורה הנונשלנטית בה פאטי אומרת: "May God have mercy on your soul if there is a god", אתנחתא, "which there is not")
בחזרה לפרק: אני אוהבת את זה שהסדרה מפתיעה אותך בכל פרק בעונה הזו. כלומר, אם את הטוויסטים של "ווסטוורלד" רבים ראו מרחוק, האם יכול להיות אדם שהעלה בדעתו פרק על הכומר שכולל כת של סקס הסוגדת לאריה?… ידענו שהפרק יהיה על… "המלון", נקרא לזה. המעבר בין החיים למוות, או הגהינום, או מציאות אחרת, או אולי הסמטוחה החבויה בתת מודע של מוחו של קווין בלבד, מה שזה לא יהיה. אבל במקום מלון קיבלנו התרחשות שונה לגמרי, הזויה, בו האמבטיה היא אוקיינוס, המתנקש והמטרה הם אותו אדם, ה-GR השתלטו על העולם במטרה למנוע את הדיכאון של "היום שאחרי" מהמחכים על הגגות לארמגדון, וטכנולוגיות הזיהוי הביולוגיות פחות סומכות על טביעת האצבע ורשתית העין ומכוונות יותר למטה.
במקום הזה קווין פוגש את המתים: את פאטי ומג, את רוצח הכלבים, את קווין השריף האוסטרלי שהוא מאבטח הנשיא, ואפילו את אלוהים עצמו, דייויד ברטון, שנותן לו הוראות באוזניה ושוב טוען לאלוהותו. ה"משימות" שבשמן נשלח מתגלות כעקרות מתוכן: מבחינתה של איווי היא הניצולה היחידה ולא הקורבן והיא אינה מאמינה למסר של קווין, עבור הילדים אין שום חשיבות לאותו פרט שבעטיו גרייס נכנסה לדיבוק שלם של איתור נעליים לצדקה כמחפשת בהן סימן, וכריסטופר סאנדיי ממילא כבר אמר לקווין האב את מה שלא רצה לשמוע: אין דבר כזה שיר שמפסיק את הגשם. הוא גם אומר לקווין את הברור מאליו: אתה לא מאמין בכל זה, למה אתה פה?
כפי שאמר ללורי בפרק הקודם, העולם השני היה המקום בו הרגיש בבית, בו הכל היה נכון, בו חווה רגש אמיתי. אבל זה כמו למצוא את איווי המתה בפרצופה של אישה אחרת: לראות מה שרוצים לראות. קווין לא בחר בפעם הקודמת להגיע למלון, הוא נורה. כל שהותו בו היתה חדורת מטרה לחזור הביתה, אל העולם האמיתי. בסופו של דבר, הוא לא רוצה להיות במלון – הוא רוצה את אותו רגע של צלילות בו הוא מבין מה חשוב, בו הוא מזקק את הרגש הכי טוב בו מבעד לשיגעון ולפחד, והכי חשוב, הוא רוצה להתעורר ממנו ולגלות את נורה חוזרת, מחייכת, אומרת: "שבת הביתה". הוא רוצה סוף טוב, את הפתרון להכל שאולי חבוי שם, במימד האחר, לצרות הפרטיות של לבו במציאות. הוא שוב בורח, בתקווה ששם מצוי השביל חזרה שהוא לא הצליח למצוא בחיים האמיתיים.
כשהוא מבין את זה, הוא יודע שהדרך היחידה להפסיק לברוח, להפסיק להחביא את רגשותיו מעצמו ולהתמודד היא לסגור את הפרק על נדודיו בעולם האחר. לומר שלום לספר של קווין. לחפור בלבו, מילולית, ולמצוא את מתג הכיבוי של היקום האלטרנטיבי, שוב באופן הכי מילולי שיש, ולסיים בסצנה יפהפייה שבו הוא יד ביד עם הדיבוק והשיגעון והקול שבראש ששמו פאטי, לבוש לבן, צופה במופע הזיקוקים של האפוקליפסה הגדולה שלם עם החלטתו לחזור ולחיות, ומתעורר בספינת נוח שמעולם לא הפליגה לצד שני בני דמותם של השליחים שנרדמו ופספסו את חזרתו לחיים של ישו, מתיישב על הגג בעוד יום בחיים, סתם יום, ומסתכל על האופק. מה הלאה?
——–
סתם לידע כללי: "נוהל פישר" שהוזכר בפרק מבוסס על הצעה של רוג'ר פישר מ-1981, שהקוד להפעלת הנשק האטומי יותקן בלבו של מתנדב, חברו הטוב של הנשיא. אם הנשיא האמריקאי ירצה להשתמש בנשק, עליו יהיה לרצוח את חברו במו ידיו בסכין קצבים, כדי להפנים את ההשלכות של החלטתו להרוג חפים מפשע בפצצה אטומית, על ידי המחשה פיזית הקרובה אליו ואל לבו. או במילותיו שלו: Blood on the White House carpet. It’s reality brought home.
