אטלנטה היא החוליה האחרונה בסדרות המוזיקליות של 2016, למרות שבעצם על פי הפרקיים הראשונים שלה היא בכלל לא סדרה מוזיקלית. כלומר היא על סצנת ההיפ הופ של אטלנטה (או כך היא טוענת שהיא, הפרקים הראשונים עוד לא ממש התמקדו במי ומה של הסצנה הזאת), אבל היא בעצם בכלל על גברים שחורים צעירים באמריקה העכשווית. הלהיט הגדול שמתחיל את כל הסדרה "נייר, אחי"* מושמע רק בקטעים וחלקים פה ושם. ביקום אחר, הסדרה בינתיים הייתה יכולה להיות באותה המידה גם על סצנת הקאנטרי בנאשוויל, הקרלינג בניו אינגלנד או כל דבר אקראי אחר שמספיק אנשים אוהבים.
הסדרה מספרת את סיפורו של ארנסט מרקס, צעיר שגורלו לא שפר עליו והיקום לא מאוד מתלהב ממנו, בלשון בהמעטה. ההורים שלו חושבים שהוא רק מנסה לעשוק אותם כלכלית ובית-שימוש-ית, אמה של בתו יוצאת לדייטים עם גברים אחרים וההתנהגות החברתית הכנועה והמביכה שלו מרשה לאנשים להתייחס אליו… בערך איך שבא להם. אבל ארנסט "ארן" הוא לא הגיבור הראשי של הסדרה, כפי שהפרק השני מלמד, והסדרה נותנת את אותו משקל לבן דודו הראפר אלפרד מיילס (או בכינויו "ילד נייאר"*) שמוצא את עצמו לפתע מפורסם מספיק בשביל שאנשים במסכות באטמן יצוצו בדלת שלו ויברחו ולקבל מבטים לא ברורים ברחוב, אבל לא מספיק בשביל לברוח מהדירה המדכדכת שלו. את הצלע השלישית, ונכון לעכשיו המשנית והתומכת, ממלא דאריוס, דמות שכתוב לה על המצח בענק "דמות משנית קומית מטורפת" שמצליחה בניגוד לכל הציפיות לא להמאיס את עצמה ולהיות שוברת טון (על זה עוד שנייה), אלא להשתלב נהדר בחזון הקומי-ברובו ריאליסטי-ברובו של דונלד גלובר.
אה, כן. הוא. רצוי להתעכב עליו שנייה, כי השם "דונלד גלובר" אמר דברים שונים ב-2010, 2013 ו-2016. הכוכב שהצליח לעשות את הפריצה הגדולה ביותר ב"קומיוניטי" גרם לאינטרנט לחשוב שמדובר בקול קומי נונסנסי חמוד בעיקרו, עם סטייל גרובי וביטחון עצמי מצד אחד וחוש הומור ותחומי עניין גיקיים מצד שני. הסטנד-אפ שלו מ-2010 עזר לבסס את המעמד הזה, ובייחוד הסיפור שלו על הקמפיין שלו להיות ספיידרמן. רוב תשומת הלב בגלובר התמקדה בזה, אבל חלק שמעו גם שיש לו איזה קריירת ראפ חצי צחוקים-כזאת, והשם שלו (צ'יילדיש במבינו) בא מאתר שמייצר שמות של הוו-טאנג? צחוקים.
ואז, במובנים מסוימים, הוא נשבר: גלובר עזב את "קומיוניטי" (והודיע שיעשה את "אטלנטה") ולפתע החיוך ירד לו מהפנים. האלבום הבא שלו כראפר "בגלל האינטרנט" היה רחוק משירי הרפרורים הגיקיים של אלבומו הקודם, אלא מעין אלבום קונספט שלווה בתסריט, וכזה שבכולו קשה למצוא הומור עם חיוך גדול. אפילו ברגעים המצחיקים של האלבום, גלובר נשאר עם פנים חתומות לחלוטין. המצחיק, כמו שאומרים, נפל לו.
ולפתע "סדרה על סצנת המוזיקה באטלנטה" העלתה סימני שאלה לחובבי הקומדיה: האם זה עוד סדרת "קומדיה בתיאוריה" שמחפשת "מחיאות צחוקים" ותתחיל לדבר על המצוקות של הצעירים השחורים? ** או האם זאת תהיה סדרה פרועה ומצחיקה כמו גלובר "הישן"?
התשובה, למזלנו – היא שניהם. גלובר אמנם יצא ללכוד משהו לגבי ההוויה של צעירים שחורים – ההסתבכות בפשיעה, חיי העוני, היחס מהמשטרה – אבל רואים כיצד הדבר הראשון שחשוב שלו הוא שאנשים יצחקו. צחוק גדול שבא מסיטואציה אבסורדית ומצחיקה, לא חיוך על אירוניה מתוחכמת. הסצנות בבית המעצר, למשל, אמנם עטופות במעטה של "יש כאן משהו דפוק", אבל רוב הזמן מציגות סיפורים קצרים שהם פשוט מצחיקים. וכך הסדרה לא נהיית "חשובה" או "פוליטית" אלא פשוט קורעת מצחוק. והרבה יותר כיף להמליץ על סדרה שהיא פשוט קורעת מצחוק.
אבל הסדרה רחוקה מאוד מ"המופע של דונלד גלובר" – כל הצדדים המעורבים בסדרה נהדרים: הבימוי של הירו מוראי, המשחק של כלל הדמויות (ומתבלט לחיוב לקית' סטנפילד שגורם לדמות הלא פשוטה בכלל של דריוס לעבוד) והתסריט כולם ברמה גבוהה. הם עוקבים אחרי הטון המנחה הכללי: להצחיק קודם, ולתת לתמות הכלליות והרציניות יותר לנחות לבדן בראשו של הצופה. וזה עובד.
בנוסף, הסדרה מלמדת שאם מישהו אומר לך שתוכל למדוד את העץ שלו "אחר כך", לרוב זה פשוט אומר "לא".
* לתרגם את Paper Boy/Paper Boi זה קשה, ולקחתי לעצמי למצוא לו רק את התרגומים הגרועים ביותר.
** התרגומים הנ"ל הם למושגים Comedy-in-Theory (או CIT בקיצור) ו-Clapter.