מאז ומתמיד היוו הפיראטים את אחד מאבות המזון של סיפורי עלילה. מדי עידן הציתו הדמויות פורקות העול את דמיונם של חובבי הרפתקאות, כולל הדור הנוכחי עם תחיית תת-הז'אנר בעזרת סרטי "שודדי הקאריביים". בשלב מסוים לפני כארבע שנים צצו כל שני וחמישי דיווחים על הפקות טלוויזיה העוסקות בפיראטים, אבל בסופו של דבר רק שתיים מהן זכו להגיע אל המסך: "מפרשים שחורים" בהפקת מייקל ביי ו"קרוסבונז" בכיכובו של ג'ון מלקוביץ'. בזמן שהאחרונה הייתה כישלון הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים ולא זכתה לחיים מעבר לעונה אחת, "מפרשים שחורים" חודשה מראש לעונה שנייה, ולמעשה תמיד מחודשת זמן רב מראש. כעת כבר הרביעית בקנה, חודשים רבים לפני שהשלישית בכלל מגיעה.
המהלכים האלה מעידים רבות על האמון שנותנת רשת הכבלים Starz בסדרה, אמון שמקורו לא היה מאוד ברור במהלך העונה הראשונה. היו לה כמה בעיות. מצד אחד היא הייתה מרהיבה, מושקעת והיה נחמד לראות סוף סוף יצירה פיראטית שמנסה לשמור על דיוק היסטורי – נטולת "ארררר" או תאווה ספציפית לרום (שדווקא היה נוכח בהחלט ב"אי המטמון") אבל עמוסה בתותחים רועמים, טיפוסים מפחידים, ואף באחווה ובאופן הדמוקרטי שבו ניהלו את עסקיהם. מצד שני, יחסית למשהו כה עתיר הזדמנויות היא הייתה די משמימה. הייתי מנצל את משחק המילים המתבקש "שטה על מי מנוחות", אבל האמת היא שרובה התרחש בכלל על היבשה.
"מפרשים שחורים", מתרחשת כשני עשורים לפני עלילת "אי המטמון" של רוברט לואיס סטיבנסון, בעשור השני של המאה ה-18, במהלך תור הזהב של הפיראטיות באיים הקאריביים ובכלל. בנוסף לדמויות מוכרות מהספר, בראשן ג'ון סילבר, מאוכלסת הסדרה גם בפיראטים אמיתיים מההיסטוריה, דוגמת צ'ארלס ויין, ג'ק רקהאם ואן בוני, וקורותיהם האמיתיות משתלבות בעלילות הסדרה. נתח מהותי בסיפור הוא שימורה של מושבת הפיראטים נאסאו שבאיי הבהאמה, נדבך מעניין בפני עצמו, אבל לא כשהוא מהווה את חלק הארי בסדרה העוסקת בשודדי ים. אם את מתהדרת במפרשים בשמך, סדרה יקרה, מוטב שתראי אותם לעתים תכופות, ולא בעלילה המותחת של תיקון הספינה על החוף (באמת!)).
מעבר לעובדה שהעונה השנייה של "מפרשים שחורים" מתקנת את העוול הזה, השיפור האמיתי בה טמון בכך שהיא מכה שורשים. ממש כשם שכל החבורה מנסה לעשות בנאסאו – לכונן גן עדן לליסטי-הים, חופשי מהתערבות של המעצמות המנסות לכבוש בחזרה את המקום או לעצור אותם ממעשיהם – כך מעגנת הסדרה את מה שהוביל את אנשיה עד למקומם. בראש ובראשונה קפטן פלינט, שכבר בפרק הפותח את העונה אנו נחשפים אל חייו הישנים כאיש צי מהוגן בלונדון בשם ג'יימס מקגרו, ובפגישתו הראשונה עם מירנדה המילטון ובעלה, ששם לו למטרה להילחם בפיראטים.
מעבר לעובדה שקו העלילה הזה מעבה את דמותיהם, ומעבר לכך שהוא משמש פתח לכמה מהרגעים המפתיעים והמסעירים של העונה – בראש ובראשונה הוא מהווה דרמה רגשית אמיתית שהייתה כה חסרה בעונה הראשונה, כזו שקושרת אותנו אל הדמויות וגורמת לנו לחבב אותן ולפתח איכפתיות של ממש לגורלן. הטווייה הזו מגיעה למספר שיאים לאורך העונה, ואמנם היא הכי מעמיקה, אבל גם מהווה את הנתיב שלפיו הולכים אף סיפורים אחרים העונה, מעין סיפור מקור לסיפור המקור לקלאסיקה של סטיבנסון. אותה חשיבה מדוקדקת העומדת מאחורי הפאזל של העבר ניכרת גם באינטריגות ובמזימות – כולם עדיין מנסים להשיג את הזהב מהספינה הספרדית, אבל ישנו אוצר נוסף שמגיח מיד עם הפתיח של העונה: בתו של לורד אש שונא הפיראטים, שנלקחת כשבויה ועתידה להיות קלף מיקוח. הכל יתפתל בכל לפני שיגיע לשיאים מספקים.
קפיצת המדרגה של העונה השנייה היא בדיוק מה ש"מפרשים שחורים" אמורה הייתה להיות בתחילתה, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. הפוטנציאל תמיד היה שם, וכעת עם אורך הנשימה שלפניה, ניתן לשער שמכאן היא יכולה רק לשעוט קדימה. גם אם היא לעולם לא תהפוך ליצירה חשובה באמת, בטח לא כזו שתימנה עם "אי המטמון" בנשימה אחת, נכון לעכשיו מדובר בסדרה מוצלחת במיוחד.
