"הראו לי גיבור ואכתוב לכם טרגדיה"
(פ. סקוט פיצג'רלד)
דיוויד סיימון יודע דבר או שניים על טרגדיות. האיש יצר את "הסמויה" שלו, בעיני רבים – ואני ביניהם – הסדרה הטובה בתולדות הטלוויזיה, על פי רוח הטרגדיה היוונית, וכולה הייתה פנורמה של שברונות לב מייאשים על רקע מלחמות הסמים בעירו בולטימור. קונספט דומה הוא הביא אל ניו אורלינס המדממת אחרי קתרינה ב"טרמיי" הנפלאה, שם שכנה לא מעט תקווה לצד הייאוש. עכשיו הוא חוזר ל-HBO עם מיני-סדרה חדשה בת ששה פרקים, "דרוש גיבור" (תרגום לא מדויק ל-"Show Me a Hero", כפי שניתן להבין מהציטוט למעלה), ונטפל במסגרתה לעיר ולטרגדיה נוספות: יונקרס שבמדינת ניו יורק.
המעשה קרה באמת: ב-1987 הורה בית המשפט הפדרלי לעיריית יונקרס להבליע בתים בני השגה בלִבן של שכונות מעמד ביניים. או במילים אחרות – לאפשר לתושבים עניים שחורים ולטיניים להתגורר בשכונות לבנות כדי לשנות את המצב הנתון, הפרדה גזעית דה פאקטו. ראש העיר שנבחר כדי להילחם בהחלטה הזו, ניק ווסיסקו (אוסקר אייזק, "בתוך לואין דיוויס"), בפועל לא יכול לעשות זאת כי המריית פי השופט תגרור קנסות שיביאו את העיר אל פשיטת רגל, אבל התושבים מסרבים לקבל זאת וממררים את חייו ואת חיי יתר חברי מועצת העיר.
בשום שלב לאורך שני הפרקים הראשונים (החולשים על פני כשנה וחצי) אף אחד מאנשי הציבור לא רוצה ולא מדבר על לעשות את הדבר הנכון, רק את הדבר הקל, רק את מה שירצה את הבוחרים שלהם ויעזור להבטיח להם כהונה נוספת. אבל "דרוש גיבור" עושה זאת במקומם כאשר היא מראה את הצד השני, כמיטב המסורת של דיוויד סיימון. "האנשים האלה – הם לא כמונו. הם לא רוצים את אותם דברים כמונו", אומרת מרי דורמן (דמותה של קתרין קינר) המתגוררת בשכונות הלבנות, על דיירי השיכונים. אבל ברור שהם בדיוק כמותם, רק עניים. האמא הצעירה (אילפנש הדרה האלמונית והיפהפיה) מוותרת על מוצרים בסיסיים בקופת המכולת כי אינה יכולה להרשות אותם לעצמה ולילדיה. מטפלת סיעודית שגרה מחוץ לשיכון מפחדת להיכנס לבדה לבניין שהיא אמורה לעבוד בו. ובנקודות הקיצוניות יותר: אם יחידנית מתמכרת לקראק. צעירה אחרת נכנסת להיריון בדיוק כשבן זוגה נכנס לכלא. בשום שלב לא נראה שהתושבים האלה מתעניינים בהחלטות הפוליטיות, אף שהן אמורות לשפר את חייהם. הם עסוקים בלהיאבק על חיי היומיום שלהם. זו מלחמת מעמדות חד כיוונית, מלמטה למעלה.
הנה הולך הגיבור שלי
השחזור התקופתי של "דרוש גיבור" מצודד. פול האגיס, שביים את כל פרקי הסדרה, מפגין כאן את אחת העבודות המשובחות שלו. הצילום נהדר, מה שמובהר מיד עם דקות הפתיחה הארוכות של הסדרה, רצופות שוטים יפהפיים ממעלה העיר ומורדותיה. דרך החתחתים המפרכת והמייסרת של דיוני המועצה הופכת כאן לדרמה פוליטית מעניינת, והעובדה שאוסקר אייזק נפלא בתפקיד הראשי בהחלט עוזרת, והוא מגובה בקאסט מעולה. כל אלה עוטפים את "דרוש גיבור" והופכים אותה ליצירה קולחת ונחמדה, אבל למרבה הצער לא יותר מזה.
לא הוגן להשוות שום יצירה ל"הסמויה", אבל במקרה הזה אין מנוס כמובן. גם "טרמיי" נאלצה לספוג את זה ואף על פי כן עמדה היטב בפני עצמה הגם שהיא נופלת מהסדרה ההיא. במקרה של "דרוש גיבור" ההשוואה מתבקשת עוד יותר: לא זאת בלבד שהמוטיבים כאן דומים מאוד לאלה של "הסמויה" – ריקבון אורבני, מעמדות, גזע, סמים ומה שסיימון מגדיר כ"המלחמה בעניים" – אלא שגם כאן יש עיסוק נרחב בפוליטיקה באמצעות ראש עיר צעיר וסימפטי. כמו שניתן לצפות, ההשוואה לא מחמיאה ל"דרוש גיבור", אבל מה שמפתיע הוא שזה קורה דווקא מטעמים לא אופייניים.
נקודת החוזק של סיימון מאז ומתמיד הייתה השרטוט האנושי, מתן פנים גם לאנשים השקופים, אבל ב"דרוש גיבור" הסיפורים האלה הם החלק הפחות מוצלח. יש כמה וכמה רגעים מקסימים ומרגשים במהלך ארבעת הפרקים הראשונים, אבל ככל שצופים בהם עולה תחושה שהם מהונדסים מדי, דידקטיים, נעדרי ניואנסים. לא פעם הם מהדהדים לרגעים טובים מהם בסדרות הקודמות של סיימון. חרף הידיעה שהסיפורים כאן מבוססים על מקרים ואנשים אמיתיים, העובדה שהם לא משיקים אחד לשני או לעלילה המרכזית מחדדת את היותם לא יותר מכלי עלילתי, וזמן המסך הזעום של כל אחד מהם לא באמת מאפשר לנו להתחבר אליהם. מעבר לכך, הסיפורים הללו לא זוכים למשקל נגד של ממש מהעבר השני. העמדה ששכונות מבוססות לא מעוניינות לקלוט לקִרבן עוני ופשע לא באמת זוכה לטיעונים, רק לאזכורים. לצד השני יש ייצוג בדמות אחת בלבד, מרי דורמן הפלקטית, הפנים המוכרות היחידות בכל ההפגנות המתישות של תושבי העיר הלבנים.
בכך, באופן מאוד לא דיוויד-סיימוני, המיני-סדרה החדשה שלו חסרה נקודות מבט וגווני אפור. נוצרת תחושה שהיא מסתכלת על העניין מפריזמה מאוד מסוימת, במקום לפרוס בפנינו הכל ולאפשר לנו להגיע למסקנות עצמאיות. גם אם שני הפרקים האחרונים ישנו את זה, לאורך חלק גדול מ"דרוש גיבור" נדמה שהיא בעיקר מעשיית מוסר.
—