במהלך גיל ההתבגרות יש לא מעט ימים שאדם מחשיב אותם כרעים, אבל אני זוכר יום אחד ספציפי שהוגדר על ידי כגרוע ביותר שהיה לי עד אז. הייתי בן 17 בערך, זה היה יום חמישי, ואני לא זוכר מה קרה לי באותו יום שהפך אותו לכל כך רע, אבל למרות שמאז חלפו שנים, אני עדיין זוכר אותו מהסיבה הפשוטה שבתשע וחצי התיישבתי מול הטלוויזיה, ואחרי שעה הלכתי למיטתי עם רון בלב.

ככל מתבגר, האופן שבו השתקף העולם בעיני התגבש ברובו בעת ההיא, ואני חושב של"חשיפה לצפון" היתה תרומה מכרעת לעניין. אולי יהיה מוגזם לקבוע שהשתניתי כאדם בעקבותיה, אבל אין ספק כי הדרך בה כתבתי ויצרתי מאז השתנתה. פעם אחר פעם היא קלעה לי בדיוק לתוך המקום המתאים בתודעה, ואני חושב כי זהו אותו מקום המתכתב בתת מודע עם הספר שהכי אהבתי בילדותי, "אי הילדים" של מירה לובה.

ב"חשיפה לצפון" המעשה הוא בדוקטור ג'ואל פליישמן, שאך זה סיים את לימודי הרפואה שלו על חשבון מדינת אלסקה, ובתמורה נדרש לשרת כרופא בבית חולים בעיר האלסקאית אנקוריג' במשך ארבע שנים. העניין הוא שהם לא זקוקים לו שם, ובעוד השמחה גואה בו, הוא מתבשר שבמקום זאת ייאלץ לעשות את ארבע השנים הללו בעיירה הקטנה סיסלי, המרוחקת כמאה ק"מ מכל מקום יישוב אחר, מתנהלת בספירות אחרות ומכילה תמהיל של תושבים ייחודיים המורכב מאינדיאנים שתמיד היו שם ומאחרים שהתקבצו מקצוות הארץ. כמו ד"ר פליישמן, ב"אי הילדים" נקלעים הילדים בעל כרחם למקום מבודד וכעת עליהם להסתגל לקהילה חדשה שנכפתה עליהם. שתי היצירות היו רלוונטיות לי בנפרד בעשורים שונים, אבל הדמיון ביניהן, גס ככל שיהיה, פנה אל אותו חבר תאים באונה הימנית שלי והקסים אותו באמצעות משהו אחד שניתן לתמצת במילה: אופטימיות.

ניסיתי פעם לפצח את קוד הקסם השורה על "חשיפה לצפון" וממלא אותה. היא מוגדרת כדרמה קומית, והיא אכן כזאת. פירוק המושג מגדיר לא רע את פעולתה: דרמה עובדת לכיוון הראש והרגש, בעוד תפקידה של הקומדיה הוא להצחיק. דרמה קומית (טובה) מכניסה לך את הצחוק פנימה, אל אותם ראש ורגש. אבל כמובן שזה פחות פשטני מכך. אני חושב שעיקר אהבתי ל"חשיפה" נובע מהעובדה כי באופן סמלי, האקלים האלסקאי הקפוא עומד בניגוד גמור לחום האנושי שהסדרה דואגת להעלות על נס. היא שופעת אהבת אדם, אהבת הטבע, אהבת אמנות. היא אינטליגנטית, בוחנת זוויות מעניינות, פסיכולוגיות ופילוסופיות למצבים אנושיים, ותמיד-תמיד דואגת להמחיש כמה יופי גלום בכל דבר, ובאופן סמוי שלא נופל לקיטש אלא לעתים נדירות. בשבילי, אוהד גדול ונאיבי של אינטראקציה אנושית (לפחות אז) ולוכד בזמן אמת רגעים יפים לכדי מבט-מתרפק-לאחור, לא היה מנוס מליפול שדוד.

אהבת האדם שב"חשיפה לצפון" באה לידי ביטוי בעיקר בדמויותיה החד-פעמיות. למשל הולינג ושלי אהוביי, זוג עם הפרש גילאים של 40 שנה ובכל זאת אחד המנומקים בטלוויזיה, פשוט כי הראו אותם כמות שהם – מעולמות לגמרי שונים ולא קשורים לכאורה, אבל מה לעשות, אוהבים באמת. או כריס (ג'ון קורבט, הכוכב העיקרי שיצא מהסדרה), עבריין ואסיר לשעבר שכיום הוא שדרן הרדיו היחידי בעיירה ומנצל את העובדה הזו להתפלסף, לצטט שירה ופרוזה, ובלי קשר גם ליצור מדי פעם אמנות אקסטרווגנטית משל עצמו. או אד טוב הלב, הקולנוען בהתהוות – הסרט הקצר הראשון שלו (בטיוב האחרון למטה) הוא אחד הדברים המפעימים שראיתי מעודי בטלוויזיה. כולם אנושיים וכולם טובים, אפילו אלה שחוטפים אותך כדי שתתפקד על תקן רופא פרטי לזוגתם ההיפוכונדרית.

סיפור העלילה הוא לכאורה מקרה קלאסי של דג מחוץ למים, אבל היפה ב"חשיפה לצפון" הוא שאין בה קלאסי אלא להפך – ניסיון לקחת את המוכר ולשחק בו. למשל, בין שני בנים שאחד מהם הוא נהג משאית שכותב שירה נוגה והשני יועץ השקעות, האם מאוכזבת דווקא מהשני. אינדיאנים, עתירי חוכמה קמאית ככל שיהיו, עדיין עשויים להיראות במעילי עור, חולצה של מדונה ומשקפי שמש. "חשיפה" אהבה מאוד לשחק על העימותים הללו, בין המסורת להתחדשות, בין הפיזי והמטאפיזי, הרוח והחומר, המדע והבלתי נודע, הטבע והמודרניזציה. מבחינתי העיסוק של הסדרה באלמנטים ניגודיים כאלה היה וריאציה מבדרת בהרבה של דברים שממילא הפכתי בהם בדעתי.

מיקום העלילה באזור מבודד המוקף טבע פראי בקצהו הצפוני של העולם, בו איילי קורא משוטטים באין מפריע ודובים מחטטים בפחי הזבל כדי להשביע את רעבונם אחרי שנת החורף, הקנה לכותבים כר יצירה נרחב. מקום של כבוד ניתן לתופעות הטבע המדהימות של האזור, כמו האורורה בוריאליס, הזוהר הצפוני שמגיע אחת לשנה ומצייר בלילות צבעים יפהפיים בשמיים. ואם לא די בתופעות קיימות, יוצריה הוסיפו עוד כמה. קראתי פעם משהו נכון לגבי הסדרה, על כך שלקחו בה את מושג העיירה שכוחת האל לדרגת פשוטו כמשמעו. מכיוון שכך, ובשילוב עם האקלים החריג בה, לא אחת התרחשויות נדמו כסיפור אגדה, חלומות היו משמעותיים גם מעבר לזמן חלימתם והתפרים בין האמת לפנטסטי היו פרומים.

בעיני זו תמצית האסקפיזם, עוד לפני שדגלתי בו במודע. לא חייבים להיכנס ליער עבות ולגלות שם את יצוריו הקסומים, פיות, גמדים ושדונים, אלא אפשר להיכנס אליו ולמצוא עיירה שבה אנשים מאבדים פיסה משפיותם באופן זמני כשהקרח נמס באביב, חולמים איש את חלומות רעהו תחת השפעת האורורה בוריאליס, מדמיינים שהם רואים מיני רקדנים בכל מקום בזמן הריונם (דבר שכיח מאוד, אליבא דשאמאן האינדיאני), ערניים במשך ימים שלמים כי יש שמש 24 שעות ביממה, וזוכים מדי פעם לביקור מצ'יף אינדיאני זקן ומת בשם "אחד שמחכה" שעוזר להם למצוא את אביהם. העיסוק המכושף הזה בענייני דיומא – פחות או יותר – לצד העלילות החריגות, שמר על עניין מלא קסם שחרג בהרבה ממסך הטלוויזיה.

בנוסף לכל אלה מצאתי שם הרבה חכמת חיים.
אחד שמחכה: יש אנשים החושבים כי הזמן הוא גלגל המסתובב לנצח, וזה אומר שהרגע שלך לבטח יגיע. אך יש אנשים החושבים כי הזמן הוא נהר, ואם זה נכון, ייתכן שהזמן שלך כבר זרם ועבר.
אד: מה אתה חושב שזה?
אחד שמחכה: אני חושב שזמן הוא פשוט זמן.

תובנות.
כריס: יש דברים שלא נועדו לשינויים, יש דברים שמוטב להניח להם לנפשם. וזה בסדר, כי אושר לא מגיע מבעלות על דברים, נכון? הוא נובע מלהיות חלק מדברים.

פשטות.
איש: עינייך – הן חומות?
מגי: עיניי?
איש: כן.
מגי: אה, למעשה אני חושבת שהן יותר ערמוניות.
איש: הן מאוד יפות.

והשלמה.
כריס: ודאי ישנם אנשים שאומרים, "בחיים לא יהיה לי ריגוש כזה. כדור הארץ הוא מגרש חניה והחלל החיצון יקר מדי". תנו לי להגיד לכם משהו, יש דרכים רבות להבהיק נתיב. אני תמיד נזכר בגיבורים הלא מושרים של העבר, כמו הטבח הפרהיסטורי, שהסתכל על הסרטן ואמר, "אני אוכל את זה!", או המרפא הראשון שהרים סכין ואמר, "בואו ננתח, בנים!". הרפתקאות באות במגוון גדלים וצורות, כמו להסתפר. להתאהב. אפילו לשבת מאחורי ההגה ולצאת מהחניה יכול להיות מעשה עילאי של אמונה, כמו גם הפגנה אדירה של אומץ.

מאז ועד היום לא היתה סדרה שאהבתי כשם שאהבתי את "חשיפה לצפון". לא היתה אחת שגרמה לי לחפש דברים דומים לה. עד היום כשאני רואה בתיאור של סרט או ספר כלשהו את צירוף המילים "עיירה קטנה" משהו בי ניעור, גם אם בדרך כלל הציפיה שלי מושבת ריקם. מנחם אותי לדעת שמדי יום אני מפגין אומץ אדיר בניסיוני לאזן את שפיותי כשאני מכלה יותר מדי זמן מחיי בהמתנה לאוטובוס, כמה למה שכבר אינו, נדרש לעתים קרובות לוותר על רצונותיי בפני מפגשים משפחתיים, קם בבוקר עם השעון במקום לכבות אותו ולהמשיך לישון.

מאז אותו יום רע התרגשו עלי עוד כמה, חלקם אפילו גרועים יותר, אבל זה היה בסדר. עברתי אותם. הכרתי מפלט שלא רק שהצליח להשכיח ממני תלאות מזדמנות במשך הצפייה בו, לא רק לשנות את רוחי מקצה אל קצה לפני שהוא משלח אותי לדרכי, אלא להבין שאפשר לגרש חושך עם גפרור ושלפעמים הבריחה לכך וכך דקות היא הפלסטר לנפש חבולה, דוויה, לאה. והכי חשוב: שבעומקם של דברים, הפרטים הקטנים הם הכי חשובים.

"כי אף על פי כן יש כל העת קורטוב של שמחה ואפילו היופי קרוב מאוד, מתחת לקרום של כל שעה ושעה, בלבו השקט של הריכוז, ובכל אחד חבוי אדם אוניברסלי, חזק, בלתי מנוצח. בשושני הבר משוטט ריח הילדות ובימי חג יוצאות הנערות לטייל כמימים ימימה. ויש משהו אלמותי באופן שבו הן קושרות צעיף צבעוני. הזיכרון חי בים, בדהרת הדם, באבנים הכהות, השרופות, בשירים ובכל שיחה רגועה. העולם הנו כמות שהיה תמיד, מלא צלילים וציפיה" (ערוך מ"שלושה מלאכים" של אדם זגייבסקי, תרגום של דוד וינפלד).

פורסם לראשונה במסך המפוצל בפברואר 2006