"חניבעל" היא, נכון לעכשיו, הסדרה האהובה עליי ואני אפילו לא נהנה לצפות בה.

באמת. אין כאן טריק. לא יגיע טוויסט שאומר שאני "ממש נהנה לצפות בה" או שורה מתחכמת שאומרת שזה מעבר לכך. במובן הפשוט ביותר, הסדרה הזאת באמת לא מהנה לצפייה. היא גיהינום עליי אדמות. יצירה שלא מרחמת לא על הדמויות בה ולא על הצופים בה. העולם שהיא מציגה הוא עולם קודר, שחור, רע, חסר פשרות, אפילו יותר מזה של "משחקי הכס". ואולי לנסות ולהשוות בין השתיים זה מוטעה. הדמויות תמיד מתקדמות ומשתנות, מעצבות לעצמן זהות חדשה לאור ההתפתחויות, לומדות את מקומן מחדש, אבל אף פעם הן לא מגיעות למצב של שלמות נפשית. כאילו הן נמצאות במשבר קיומי תמידי – תמיד תוהות על טבעו של העולם המכיל אותן: עד כמה הוא טוב? עד כמה הוא רע? ואיפה המקום שלהן בכל הסיפור. ובנקודה זו אחזור להתחלה, אני לא נהנה לצפות ב"חניבעל". הרי איך אפשר ליהנות מסדרה שגם כשהיא משלבת הומור, אתה מודע לכך שזה הומור נורא ציני ומרושע, כזה שמצחיק רק כי אתה רגיל לגיהינום בו אתה צופה. ועדיין, זו הסדרה האהובה עליי. אחרי "שובר שורות", אני חושב שזו הסדרה שהכי אהבתי אי-פעם. אפשר לומר שאני מזוכיסט. כן, זו המילה המתאימה. אני אוהב את הסבל שהסדרה הזו מציגה, את המאבק התמידי ברשע שנמצא סביבך ובתוכך. בכל פרק היא תופסת אותי חזק חזק, לופתת בכל הכח עד שאין לי אוויר לנשום יותר. גם בפרקיה הטובים פחות.

ניתן לזקוף זאת לזכות חמש נקודות ראויות לציון: הראשונה, כאמור, בניית עולם שחור. לא אפל, שחור. לגמרי, במלוא מובן המילה, שתקווה היא אלמנט מאוד חלש בו. עולם חסר רחמים עם אמיתויות מאוד ברורות. השנייה, זו כנראה החשובה ביותר עבורי, אסתטיקה – איך שהעולם הזה מצולם ומבוים. הכל מדויק, כשעון שוויצרי, מוקפד ודידקטי כגרמני בעבודתו. אין זווית אחת מיותרת, קטע אחד שהופיע ולא היה בו צורך. הכל מחובר ורקום כאילו נעשה ביד אמן. היופי החזותי הוא הצד החזק ביותר של הסדרה הזו. הנקודה השלישית היא המשחק המשובח מדי של כל הקאסט. אם יש אי-דיוקים הם עלולים להגיע משחקני משנה ולרוב קשה להבחין בהם, אז הרמה הגבוהה נשמרת באופן תמידי. הנקודה הרביעית היא הפסקול הנע בין אופרות מפעימות אוזניים לבין מנגינות כבדות וצורמות, מפחידות לעתים. פסקול שהולך יד ביד עם האסתטיקה החזותית ותמיד מגיע במקום הנכון ובזמן הנכון. הנקודה החמישית והאחרונה היא החָכמה, הפילוסופיה העומדת מאחורי הסדרה. פילוסופיה קיומית ברובה המנסה לעמוד על הבנת היחיד; בחינת חלקו ואופיו המיוחד של הפרט בחברה בה הוא נמצא.

בין שלל צבעי הקשת החבויים עמוק בתוך הגוון השחור ש"חניבעל" מציגה, בסופו של דבר, לקהל צופיה; ומעבר להיותה סדרת מתח שלא משאירה אוויר לנשימה, זו קודם כל סדרה על דמויות, על האופי המיוחד של כל אחת מהנפשות הסובלות בה. כל דמות נבחנת לא מבחינה ערכית ולאו דווקא לכף זכות או חובה, אלא קודם כל ומעל לכל – ככזו הפועלת בנסיבות קשות המובילות אותה למצבים מעניינים כאלה או אחרים. מכאן נוצרת ההזדהות עמה, לא מהיכולת לקחת מצב ולהשליך אותו על חיי היום-יום, שהרי "חניבעל" מציגה עולם רע מדי ודמיוני במונחים של צופיה, כי אם מההבנה שעולם כזה אמנם לא יכול להתקיים, אך ניתן ללמוד ממנו הרבה על אופיו ומהותו של האדם.

מה ניתן ללמוד מכך על האופי של הצופים בסדרה, קשה מאוד לדעת. אולי הם מזוכיסטים, יתכן והמתח מדביק אותם לכיסא כל פעם מחדש. אם תשאלו אותי, זה שילוב של כל חמש הנקודות שציינתי. שילוב שגורם לי להצטמרר כל פעם מחדש; להיבלע עמוק בתוך העולם השחור ש"חניבעל" מציגה לנגד עיני גם כשהמראות מבעיתים. זה לא כיף, זה לא מהנה. זה סבל. אבל זה סבל ממכר. סבל שבלתי אפשרי להוריד ממנו את העיניים. הסבל הטלוויזיוני המופשט והלופת ביותר שידעתי בחיי.
Hannibal