בפרקים הקודמים של "בית חולים לילדים":
לא, רגע. מהתחלה: "בית חולים לילדים", שחזרה הלילה לעונה שישית, היא הקומדיה הכי מטורפת כרגע בטלוויזיה. הסדרה שאתה לא בטוח מה יקרה בפרק הבא, מי יופיע בו או למה. סדרה שבה לעלילה אין חשיבות (חוץ ממתי שיש), הדמויות מחליפות מאפיינים עיקריים כל שבוע (חוץ ממתי שהן לא), ואין לך מושג אפילו אילו דמויות יחליטו להופיע הפעם על המסך ואילו לא. תזמורת מטורפת של שחקנים וכותבים עם מעט מאוד מבנים שחוזרים עליהם, ובעיקר אחת מסדרות הקומדיה הכי טובות שיש כרגע. אז לרגל עונתה השישית שבאה אלינו היום – סקירה קצרה.
"הייתי נותן לך נשיקת פרידה אבל אני לא רוצה לחטוף סרטן המוח".
"בית חולים לילדים" התחילה כפארודיה על "האנטומיה של גריי" שצולמה בבית החולים של "סקראבס". בעונתה הראשונה והקצרצרה (שעה וסיימתם), אנחנו מתוודעים לכמה דמויות עיקריות מאפיינים ממשיים. הגיבורה הראשית בהתחלה הייתה ד"ר קאט בלאק ועיסוקה העיקרי היה להיפרד מהדוקטור היהודי, גלן ריצ'י. בעקבות החלטה זאת, חברתה הטובה ד"ר לולה ספרט מחליטה גם היא להיפרד מהחבר שלה, ד"ר אוון מאסטרו. בנוסף לכל התסבוכות הרומנטית, יש את ד"ר בלייק דאונס, הליצן הרפואי שמאמין בכוחו המרפא של הצחוק ואת הצ'יף הקשוחה עם ההליכון.
הפסקה הזאת גורמת להישמע כאילו יש עלילה ל"בית חולים לילדים", אבל אחרי שהעונה הראשונה נגמרת, הסדרה החליטה שעלילה עקבית זה ללוזרים. ושדמויות עקביות זה ללוזרים. ומבנה פרקים. בכלליות, הסדרה החליטה שכל דבר שהוא לא מה שבא לה לעשות ברגע זה ממש הוא די ללוזרים. דמויות באות והולכות בלי סדר הגיוני. רצף הזמן של הסדרה משתבש, האפיון דמויות של אותן דמויות משתנה: מאיזה שהוא שלב נהיה מאוד ברור שפרט למה שמצחיק, אין לכותבים של הסדרה בעיה לעשות כל מה שבא להן. פרקי מטא על הסדרה "בית חולים לילדים" בתוך הסדרה, שבה כל השחקנים מגלמים שחקנים שמגלמים את הדמויות שהם מגלמים? הם נהיו מסורת עונתית, ובכל זאת הצליחו להתפתח ולהיות לא צפויים ומהנים כל פרק מחדש.
או כן, השחקנים. "בית חולים לילדים" מורכב ברובו מאנשים שאתם אולי מזהים בהופעות אורח בקומדיות אם אתם חדי עין (השם הכי גדול הוא כנראה מאלין אקרמן), אבל הקאסט הזה הוא כנראה הקאסט הקומי הטוב ביותר שעובד בטלוויזיה כרגע. יש לעניין שתי רמות: האחת היא העבודה של כל שחקן עם החומר שניתן לו – והשחקנים כאן קורעים אותו לגזרים. כל שורה, מחווה, רעיון נוחת בצורה המדויקת והקורעת מצחוק ביותר ובעיקר המגוונת ביותר. בקומדיות נשים נוטות לקבל תפקידים מוגבלים: או שיש להם את הדרך של צעקנית וולגארית, או שאת שלומיאלית או שאת קול ההיגיון. לא כך ב"בית חולים לילדים". הקאסט הנשי מקבל אפשרויות לבצע כל דמות קומית אפשרית בכל אפשרות בצורה מרעננת שאין מקבילה לה במסך. זה מעבר ללהיות וולגאריות ולקלל – הנשים כאן מביאות איתן יכולות קומיות לעשות כמעט הכל והסדרה מוציאה מהן את הכל. אני מתעכב על הנשים כי זה הדבר המרענן ביותר, אבל גם כל הגברים משווים להן באותה רמה. זה מגיע למצב שקשה להחליט מי השחקן הטוב ביותר בקאסט המטורף הזה כי פשוט כולם כל כך טובים.
"מכירה את הבדיחה הישנה הזו שבה המטופל אומר, 'האם אי פעם אוכל לנגן שוב בכינור', והרופא אומר 'כן', והמטופל אומר 'מעולה, כי אף פעם לא ניגנתי בעבר'? אז הלב של הבן שלך כושל".
הרמה השנייה שבה הקאסט הזה הוא הטוב ביותר, היא הכימיה בין השחקנים. במשך חמש העונות עד כה, אחד הדברים ששמרו על רעננות הוא אפשרויות הצימוד הבלתי נגמרות של השחקנים. זוגות מאוהבים, מחזרים, שונאים, חברים-הכי-טובים, קנאים ועוד ועוד. כל פרק מצמד זוג שחקנים או יותר במתח חדש, והכימיה האדירה בין השחקנים תמיד גורמת לזה לעבוד בצורה הטובה ביותר. ברוב הקומדיות מתבייתים על הצמד עם הכימיה הטובה ביותר וסוגרים עליו, עם איזה פרק ספיישל שמאחד דמויות לא צפויות. לא בסדרה הזאת.
הסדרה משכה קאלט מסוים, שאיתו בא גם הופעות אורח של שחקנים מפורסמים. ג'ון האם מגיח מדי פעם בתור ארתור לילדים, שעל שמו נקרא המקום. קיגן מייקל קי וג'ורדן פיל (תראו "קי ופיל") מקבלים דמויות קבועות משלהם, וזה בלי לדבר על ניק אופרמן (אשתו, מייגן מולאלי, משחקת את הצ'יף), שדמותו מקבלת מדי פעם עלילות ראשיות ומוצדקות לחלוטין. אפילו ווירד אל בא לבקר בצורה הכי מטא האפשרית. וזה בלי להזכיר את מייקל סרה. מייקל סרה הוא מעבר לכוכב אורח בסדרה, כי הוא מופיע בה כמעט בכל פרק. בהודעות טיפשיות שנשמעות במערכת הכריזה במהלך הפרק וגם בסיום הכתוביות.
השיגעון הוא התכונה החזקה ביותר אך גם זאת שאולי מרחיקה את מרבית הצופים. קשה להיקשר לדמויות שיכולות להפוך את עורן פרק אחר פרק, להיות במערכות יחסים ארוכות טווח עם דמות אחת בפרק אחד ואז להיות רווקים נצחיים בפרק שונה. מתישהו הם החליטו שבית החולים שלהם ממוקם בברזיל. יש עונות שלמות שאנשים מדברים על "טומייטו"-"טומאטו". מצד אחד, זה יכול להיות מתסכל אבל זה גם נורא משחרר בחינת סדר הצפייה: רצוי לצפות בסדרה מההתחלה בשביל להעריך את עלייתו של הטירוף, אבל בהחלט אפשר גם להתחיל בפרק העשירי של העונה הרביעית (אולי הפרק הטוב ביותר של הסדרה) וליהנות בצורה מטורפת. כל פרק מקבץ סביבו את הקאסט הקומי הטוב ביותר שעובד בטלוויזיה כרגע ונותן להם להתפרע לחלוטין. וזה קורע מצחוק.
ואם עוד לא השתכנעתם – זה כנראה בגלל ביג פארמה.