ההצלחה המסחררת – והמוצדקת – של "טרנספרנט" העניקה להפקות הטלוויזיה של אמזון מעין הילה מיידית, ויצרו את התחושה שכל אחת מהן תהיה בבחינת אירוע טלוויזיוני משובח וגבה-מצח, מעין HBO – הדור הבא. אלא שהאמת העירומה היא שאמזון כספקית תוכן, לפחות בתחום הטלוויזיה, לא מתאפיינת ביציבות איכותית, ולא רק משום שחלק מהפיילוטים שלה נוצרים – ואף מדורגים ונבחרים – על ידי קהל הצופים הרחב.

גם מקצועני טלוויזיה וקולנוע מן השורה הראשונה מצליחים לפספס באמזון. לראיה, הסיטקום הפוליטי "אלפא האוס", שגייס לשורותיו שחקנים נפלאים כמו ג'ון גודמן, קלארק ג'ונסון (איש "רצח מאדום לשחור" ו"הסמויה") ומאט מלוי, ולא הצליח להוציא מהם אפילו קמצוץ מכישרונם. אמנם לאחרונה עלתה כבר עונתה השנייה של הסדרה, אבל בעיניי היא עדיין דוגמה נפלאה להפקה שמקבלת מהחיים ענבים מובחרים והופכת אותם לחומץ.

כך בערך הרגשתי גם אחרי צפיה בפרק הראשון של הלהיט הפוטנציאלי החדש של אמזון, "מוצרט בג'ונגל", שכל עשרת פרקי עונתה הראשונה הועלו לרשת לפני כשבועיים. גם לסדרה הזאת יש הכל, לכאורה: יוצרים מוערכים (פול וייץ, ג'ייסון שוורצמן ורומן קופולה), קאסט מבטיח (בראשות גאל גארסיה ברנאל, סאפרון בארוז ומלקולם מקדואל) ובעיקר נושא מקורי ומסקרן: החיים הסוערים בסצינת המוזיקה הקלאסית של ניו יורק בימינו.

אלא שאחרי פרק הפיילוט נתקפתי תחושת ריקנות מוזרה: איכשהו נדמה היה לי שהסדרה (שמבוססת על ספר באותו שם) נורא מנסה להראות כמה שחייהם של נגני האבוב והצ'לו בעיר הגדולה הם סקסיים, מגניבים ומלאי דרמה, אך בפועל היא רק מותירה בצופה את התחושה שהחיים האמיתיים הרבה יותר מעניינים, ושהוא בעצם מפספס את הדרמה האמיתית. ההנגדה שהסדרה יוצרת בין ההוויה החנונית של הנפשות הפועלות לבין ההתנהלות המתירנית שלהן אכן מעוררת סקרנות והשתאות, אבל כאן בערך זה נגמר.

והאמת שבעצם, זה לא היה אמור להפתיע אותי: פול וייץ בנה את הקריירה שלו על להיטים מז'אנר הרעש-וצלצולים כמו "אמריקן פאי", והעיבוד העייף ל"על הילד" של הורנבי, ומהצד השני שוורצמן וקופולה (ואני יודע שאני במיעוט בעניין הזה) הם בעיניי מופת של שעמום. מהסדרה שיצר שוורצמן לפני כמה שנים, "משועמם", לא הצלחתי לצלוח יותר מפרק וחצי, ואילו התסריטים המשמימים של קופולה ניצלים שוב ושוב רק בזכות הבימוי מלא-המעוף של ווס אנדרסון והשחקנים שהוא מאגד סביבו. "ממלכת אור הירח", שקופולה כתב ואנדרסון ביים, הוא אחד הסרטים הכי מרשימים שראיתי בשנים האחרונות מבחינת יופי ויזואלי ותצוגת משחק, ובכל זאת נרדמתי עשר דקות לפני סופו ומעולם לא טרחתי להשלים את הדקות החסרות.

במקרה של "מוצרט בג'ונגל", גם השחקנים לא מצילים את העסק. ברנאל אמנם נפלא בתפקיד ילד הפלא הגחמני של עולם הניצוח, אבל לפעמים נדמה כאילו את השורות שלו כותב תסריטאי נפרד. כל היתר אפילו לא מגרדים את קרסוליו. שתי השחקניות הראשיות, בארוז ולורה קירק (אחותה של ג'מיימה קירק מ"בנות"), אנמיות להחריד, ברנדט פיטרס בונה דמות צבעונית אבל חד-ממדית, ועל כולם מנצח (סליחה, לא התאפקתי) מקדואל, שהיה אמור לעשות כאן את אחד מתפקידי חייו בשנים האחרונות, אבל הרגעים שבהם הוא מפציע על המסך מצליחים להביך ולהרדים בו-זמנית.

הדמות שלו – המאסטרו המקשיש של התזמורת הסימפונית של ניו יורק, שברנאל נקרא להחליפו (בטרם עת, מבחינתו) – כמו נתפרה למידותיו של מקדואל, ונראית כאילו היא מהדהדת לימי תהילתו שלו עצמו בתקופת "תפוז מכני", אבל הדרמטיות המיותרת שבה הוא נושא את שורותיו פשוט הורסת הכל. אפשר רק לדמיין בערגה אלו מטעמים היו עושים מתפקיד כזה שחקני-על אחרים מהגווארדיה הוותיקה של הוליווד (נניח ביל מארי, מחביביהם של קופולה ואנדרסון). לפרקים נראה כאילו דמותו של מקדואל נבנתה בכוונה כמעין משל לא מוצלח להוליווד של פעם, שמתקשה להתמודד עם כוחות חדשים, רעננים וקצת יותר חצופים.

ובכל זאת, המשכתי לפרקים הבאים, בעיקר בשל לחץ פיזי מתון מהצד השני של הספה ("אתה חייב להפסיק לקטול סדרות אחרי פרק אחד!"). המשך הסדרה אכן טומן בחובו כמה שיפורים, בעיקר בזכות הגדלת נוכחותו של ברנאל הנהדר, אבל הבעיות העיקריות עדיין נותרות בעינן: הדמויות פלקטיות, נטולות סקס-אפיל ולא מעוררות שום אמפתיה, מערכות היחסים הרומנטיות ביניהן (הן אלה שנרקמות לנגד עינינו והן אלה שכבר היו שם קודם) נראות מלאכותיות ואינן משדרות שום כימיה נראית לעין, ובאופן כללי יש תחושה ששום דבר לא קורה. אז נכון, לא תמיד צריך לקרות משהו, אבל במקרים כאלה, רצוי לפחות שנרגיש שקורה משהו מתחת לפני השטח. ול"מוצרט בג'ונגל" אין את הרובד הזה, ויתרה מכך: היא אפילו לא מתיימרת לכך.

וזו כנראה הבעיה העיקרית שלי עם "מוצרט": מסדרות שאינן מבית היוצר של הרשתות הגדולות והשמרניות אני מצפה לקצת יותר יומרה. לא מספיק להגיד 'פאק' ו'שיט' כדי להתבדל מהמיינסטרים – צריך גם להגיד משהו על החיים. "טרנספרנט", על כל מגרעותיה, עשתה את זה ובגדול – "מוצרט בג'ונגל" נראית רוב הזמן כמו "אחת שיודעת" עם אבוב.