כותבת אורחת: אורלי שלמה

אישה אחת אמרה לי
שבכלל זה לא כדאי לי
אבל מה היא מבינה
אני עוד שנייה נוגע
(אריק ברמן, הגשמה עצמית)

היום, נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
(אהוד בנאי, היום)

סיפור אמיתי: לפני מספר שנים עשתה בת דודי הצעירה את השבת בביתו של אדם ירא שמים ומכניס אורחים מכפר חב"ד. בכפר חב"ד ובסביבתה ישנם, כידוע, שלטים רבים ובהם תמונתו של מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאַוויטש, ולצידה הכיתוב "יחי אדוננו מורנו ורבנו המלך המשיח". למראה אחד השלטים, שאלה בת דודי את אותו חסיד, ברצינות ובסקרנות "אבל איך אתם יודעים שהרבי מליובאַוויטש הוא המשיח?", ואותו חסיד חכם, שכנראה לא חפץ בפתיחת דיון בנושא, השיב לה: "מה זאת אומרת איך אנחנו יודעים? את לא רואה? הרי זה כתוב בכל השלטים".

כלי התקשורת בכלל, והטלוויזיה בפרט, מלאים בשלטים שכאלה, שלטים מטפוריים ולא ממש מזוהים, שלא ברור אם הם נתלו כיוון שאנשים מאמינים במסר שהם מעבירים, או שאנשים מאמינים במסרים שבהם מכיוון שהם נתלו.

יהיו שיגידו שזה עניין חשוב לדעת לזהות "שלטים", לפני שמחליטים אם לתת להם להשפיע עלינו, אני חושבת שזה גם מעניין וכיפי לעשות זאת. ועל רגל אחת, מהות המגזין "עובר מסך" שפרויקט המימון ההמוני שלו יוצא לדרכו בימים אלה, היא בדיוק זו, לבחור כל חודש נושא מסוים, ולבדוק מהם ה"שלטים" שהטלוויזיה מפיצה בעניינו. כלומר לבדוק כיצד הנושא משתקף בתכניות הטלוויזיה, בסדרות, סרטים ושאר תכניות מארצות מוצא שונות, ומז'אנרים שונים.

בנוסף לסדרת הכתבות שתתמקד בנושא החודשי יופיעו במגזין גם מספר ניתוחי פרקים ששודרו באותו חודש בטלוויזיה, ועוד מדורים קבועים כמו "התאהבנו בהם החודש", "מנהרת הזמן" (בדיקה עכשווית של סדרת עבר) וסקירות כלליות של מה שהתרחש באותו חודש בטלוויזיה בארץ ובחו"ל, ונראה לי שזה מגזין שכל חובב טלוויזיה סקרן ייהנה מאוד לקרוא.

במהלך השנים שבהן ניסיתי לממש את הרעיון, גיליתי "שלטים" חדשים שמעמידים בספק את קיומם של אנשים שכאלה: "אין קהל לעיתון רציני על טלוויזיה", "מגזין על טלוויזיה צריך להיות משהו קליל עם רכילות", "אם את רוצה שיהיו לך קוראים אל תעשי את המגזין איכותי מדי", ואלו הם רק מקצת מן המשפטים ששמעתי בדרך, כאילו ברור לכולם שאין מספיק חובבי טלוויזיה בארץ, ומאלו שישנם, רק מיעוט באמת מתעניין בתכנים מעבר לתכניות שאותן הוא צורך.

אני בחרתי לפקפק בנכונות ה"שלטים" האלו משלוש סיבות: האחת, כיוון שלדעתי לא נעשה בארץ באמת ניסיון ליצור מגזין מהסוג שאני מתכוונת אליו, ובטח שלא בשנים האחרונות שבהן השפע הטלוויזיוני שמגיע לארץ עולה על כל מה שהיה אי פעם. השנייה, כיוון שערכתי סקרים ובהם עיתון הפיילוט ניתן לכ-300 אנשים להערכה, ומעולם לא יכולתי לנחש מראש לא לפי מראה האדם, ואפילו לא לפי היכרותי המוקדמת עמו (במקרה שהייתה כזו) האם המגזין יעניין אותו או לא. והסיבה השלישית, ואולי החשובה מכולן, היא היכרותי ארוכת השנים עם גולשי המסך המפוצל ובלוג קפה + טלוויזיה, שהבהירה לי שאני לא היחידה בעולם שמחפשת תכנים משמעותיים לקריאה על עולם התוכן הטלוויזיוני.

אך בה במידה שאני סומכת על קהל הבלוג הזה וקהל "המסך המפוצל" שייהנו לקרוא מגזין כמו "עובר מסך", אני חוששת מכך שגם להם "שלטים" משלהם: "למה לא באינטרנט?", "היום אפשר למצוא את כל התוכן שרוצים באינטרנט", "הדפוס מת", "מה לגבי אפליקציה?". אז נכון שלחובבי טלוויזיה שאוהבים להדפיס כתבות ארוכות כי כך יותר נוח להם להתרכז בקריאה, או לאלה שישיבה ארוכה מול המחשב לא נעימה/בריאה להם, או לאלה שהילדים שלהם מתעקשים שיראו להם דורה במחשב כל פעם שהם מנסים לקרוא בו משהו ארוך יותר מסטטוס בפייסבוק, לא צריך להסביר מדוע מגזין מודפס הוא דווקא רעיון טוב.

אבל אני רוצה לומר גם לאלה שנוח להם מאוד לקרוא כתבות ארוכות במחשב או בטאבלט, שלא יבטלו מראש את אופציית המגזין המודפס, כיוון שחוץ מהסיבות שאותן מנינו בעמוד הפרויקט בהדסטרט, דוגמת הרווחיות האפשרית של האופציה המודפסת, עידוד יצירת תוכן שלא היה נוצר אחרת, וקונספט שעובר טוב יותר במגזין מודפס שמאגד בתוכו כתבות שונות מאשר בשורת כתבות אקראית באינטרנט, ישנן עוד שתי סיבות שהן חשובות בעיני ומצדיקות את הגרסה המודפסת.

האחת, מגזין מודפס מספק קיום לא וירטואלי וסוג של יחס מכבד שמגיע לטלוויזיה שבדרך כלל נבלע בתוך השפע שיש לאינטרנט להציע. והשנייה, ואולי החשובה יותר, היא האופן שהשפיעה ההתפתחות של כלי התקשורת בשנים האחרונות על הציבור. הקריאה באינטרנט עובדת על סיפוקים מידיים, סטטוסים מתחדשים כל כמה שניות, אתרים שאין בהם פעילות יומיומית ננטשים. ובמקביל, הצפייה בטלוויזיה הופכת יותר ויותר לצפייה נדחית (גם דרך האינטרנט). כשחושבים על כך שניתוח סדרות, והשוואתן וכתבות עומק דורשים את זמן הכתיבה שלהם יוצא שמגזין חודשי הוא מוצר הגיוני לחלוטין להתייחס דרכו לתוכן הטלוויזיה. ובגלל האופי המהיר של הדיווחים באינטרנט מגזין חודשי הוא משהו שיהיה קל להבטיח את קיומו בעולם הממשי יותר מאשר בזה הווירטואלי.

שלא כמו גיבור שירו של אריק ברמן איני מתעלמת מכל שלטי האזהרה שהונפו מולי מתוך מחשבה שאני "עוד שנייה נוגעת", אני מתעלמת מהם כיוון שאני חושבת שהמטרה שווה את הניסיון. ואם גם אתם חושבים כך, אז בואו הצטרפו אלי ולצוות הנהדר של "עובר מסך" שאני גאה בכל אחד ואחד מהם, ועזרו לנו לעשות משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך.

—

לפרויקט בהד סטרט