"אנשים ממוצעים שמחים יותר"
(אוליב קיטרידג')
לא כל יום נתקלים ביצירה כה בטוחה בעצמה, שכל הדמויות בה נדמות אמיתיות, שכל עולמן נראה שלם. "אוליב קיטרידג'", המיני-סדרה החדשה של HBO, היא מהדברים המיוחדים האלה. התבססותה על ספר קיים עוזרת לה כמובן לשרטט עולם עשיר בקלות שיצירות אחרות לא בהכרח זוכות לה, אבל כבר ראינו מספיק יצירות מעובדות כדי לדעת שזו לא ערובה לכלום.
המיני-סדרה מבוססת על ספרה זוכה פרס פוליצר של אליזבת סטראוט. פרנסס מקדורמנד האהובה (זוכת האוסקר על "פארגו") רכשה את הזכויות לעיבוד לספר וליהקה את עצמה לתפקיד הראשי, ומלבדה מככב גם ריצ'ארד ג'נקינס ("עמוק באדמה") ומפציע ביל מאריי. הסדרה מתארת את עולמם של תושבי העיירה קרוסבי, ניו אינגלנד. לאורך 25 שנה מתפרס הסיפור שמובא דרך עיניה של אוליב קיטרידג', מורה קשוחה למתמטיקה בחטיבת הביניים, אישה קשה, יש יאמרו אף מרה, לצד בעלה הנרי, הרוקח טוב הלב של העיירה, ובנם היחיד כריסטופר (ג'ון גאלאגר ג'וניור, "חדר החדשות").
במקור מדובר באסופה של סיפורים קצרים המגוללים את סיפורה של אוליב ושל דמויות משנה נוספות בעיירה. המיני-סדרה, מטבע היקפה הקטן יותר, נוקטת בגישה שונה אבל כזו שעדיין מהדהדת למקור. בארבעת פרקיה היא עוקבת אחר משפחת קיטרידג' ובעיקר אחר אוליב, אבל במקביל טורחת לפנות גם אל דמויות אחרות בעיירה שדרכם מצטלבת עם זו של אוליב, בעיקר בשני הפרקים הראשונים. יש בכך תחושת הקלה, כי אופיה הלא פשוט של הדמות הראשית מחייב הפוגה ממנה (למעשה, מקדורמנד העדיפה שדמותה של אוליב תהיה חלק מאנסמבל כמו בספר, מה שלא התאפשר בארבעה פרקים).
לאורך מחציתה הראשונה של הסדרה קשה לא לתהות כיצד אוליב והנרי החזיקו מעמד ביחד זמן כה רב. היא שיפוטית ועם מעט מאוד חמלה, הוא רוקח אופטימי ושוחר טוב – הם בוודאי, כמו אוהבים רבים, נמשכו אל התכונות בבני זוגם שהם עצמם חסרים. עם חלוף השנים נתקלו במהמורות, אבל עצם העובדה שנשארו ביחד לאורך עשורים היא עדות לכך שיחסיהם התבססו על יותר מאשר השתאות רגעית. בינות לסצינות שבהן אוליב מקשיחה את לבה לנוכח הדברים היקרים להנרי, ישנם רגעים כה יפים, כנים ואנושיים ביניהם, רגעים שבהם אוליב מפגינה בפניו את הפגיעות שלה, רגעים שבאמת ברור שהיא אוהבת אותו כשם שהוא אותה, כפי שהוא חוזר ומפגין בניגוד אליה. עם הזמן ובהדרגה כאשר אנחנו מגלים את רבדיה השונים – נקרעת ממותו של קרוב, נפגעת מילדה קטנה שמפחדת ממנה, סופגת באלם את זעמו של בנה, דואגת באמת לחייהם של אחרים, מטילה ספק בעצמה – גם אנחנו נקשרים לאוליב קיטרידג'.
המשחק של כולם, ובמיוחד של מקדורמנד וג'נקינס, נפלא ומפיח חיים לא רק בדמויות שלהם אלא בכל מה שסביבן. אוליב הייתה יכולה להצטרף בקלות אל מסכת הדמויות הבלתי נסבלות המאכלסות את המסך האמריקאי, אבל הכתיבה (של ג'יין אנדרסון, שכתבה בעבר את "נורמל" ול"מד מן") והמשחק הופכים אותה לאישה שגם כאשר קשה לשאת אותה היא תמיד מרתקת, שלא לומר ממגנטת, ומעלה את התהייה מדוע אין עוד כמוה בטלוויזיה.
מה שיפה במיוחד הוא שאוליב והנרי מייצגים את היין והיאנג של "אוליב קיטרידג'" בכללותה. רוך וקושי. נוכחותו של ריצ'רד ג'נקינס מסייעת להעלות על הדעת את הקסם והעצב הכרוכים זה בזה כמו ב"עמוק באדמה", שם גילם את אביה המנוח של משפחת פישר. העסק המשפחתי, קברנות, בחן כל הזמן את החיים דרך פריזמת המוות. זהו מרכיב שניתן לזהות גם ב"אוליב קיטרידג'", הנפתחת בסצינה שבה אוליב הולכת אל היער כדי לירות בעצמה, ובהמשכה גדושה תמיד בדיכאונות תורשתיים, אובדנות וספי מוות. 25 השנים של הסיפור מנוקדים ברגעים המהדהדים זה לזה. רובים ביער, אישה חסרת אונים ששמלתה מופשלת למעלה, גרבוניה של אוליב כסמל לבושתה, תחליפים משפחתיים – אוליב מתקרבת אל איש שאינו בעלה ואל נער שאינו בנה, הנרי מוצא לו מעין בת ואהובה בדמותה של אחרת.
כל זה לא נעשה בשביל לדכא או להתאבל, אלא כדי לשרטט בעדינות סיפור על משפחה ועל בני אדם ועל החיים. האלמנטים האפלים הללו שזורים בטריוויאליות של היום יום ובמוטיבים שטופי אור כמו פרחים, ציפורים, סופגניות, כרטיסי ברכה, של העיירה הפוטוגנית ונוף המפרץ היפהפה הנשקף ממרפסת ביתה של משפחת קיטרידג'. בקצה המדשאה של חצרם עומדת נצחית הגינה של אוליב. כל חייה היא עמלה על עיבודה, גורפת, עודרת, מנכשת, קוטמת, צמיתה של עונות השנה. המחזוריות הבלתי כלה של הפרחים היא ההישנות האנושית. אנשים מתים ואנשים נולדים ובתווך יש חיים. חיים כמו של אוליב והנרי קיטרידג'.