איזה פרק נפלא לסיים איתו את העונה, כמעט מושלם ובעיניי הטוב ביותר בה. העונה הזו הייתה לטעמי מעט פחות טובה מקודמתה, אבל זה כך בעיקר כי הסטנדרטים שהציבה הראשונה היו כמעט בלתי אפשריים. הפרק הזה הזכיר לי את הקודמת בכך שכל קטע בו פשוט היה גאוני או נוטה לכך, ומכל כך הרבה סיבות. הברית של לותר היא דוגמה מעולה לזה, כי גם הסיפור הבסיסי בה כה מופרך ומופרע ואופייני לשאולי, וגם כי הפרטים הקטנים בה היו מבריקים. שיבושי הלשון באנגלית ("פארטי פופר", "צ'ירלידר"), אירנה ושיריה מבית אמא (היא באמת שרה ברוסית?) הקפוצ'ון לעומת הפולו וכהנה וכהנה.

הלימוזינה שבאה מיד אחרי כן הייתה בעיניי החלק החלש יותר בפרק, אבל רק כי שלושת הקטעים האחרים היו כל כך טובים. כלומר, גם הקטע הזה היה נהדר, וההבדל היחידי בינו לבינם הוא שהבסיס שלו היה פחות חזק – הקריירה של ראובן כנהג (שכיר!) בחברת לימוזינות – אבל הביצוע היה ללא רבב. כלומר, על המבט של שאולי לבדו כאשר הוא ואחיו עשו את השופוני בתוך בית הספר, כל הקטע הזה הצדיק את עצמו. מיד אחרי כן המתן בסתר של שאולי היה לגמרי גאוני והיווה את שיאה של שיחה מטופשת (במובן הטוב) ועמוסת ניואנסים, ראשית קושמרו, אחרי כן האפליקציה ולבסוף השיפור החד בזוגיות. הבילד-אפ לחשיפה הזו היה נהדר, מן הידיעה על השיפור במערכת היחסים בין שאולי לאירנה ועל הדרך החדשה שבה שאולי רואה דברים, ועד למטבע הלשון שהבהיר מה בעצם גרם לו לפרספקטיבה הרעננה.

לבסוף הגיע הקטע שהכי אהבתי בפרק: עוד להיט. הוא התקשר לי לשניים וחצי קטעים מהעונה הקודמת, האחד וחצי הוא כמובן הפלאשבקים של החבורה משנות השבעים (למשל זה), והשני הוא החיבה שלהם למוזיקה כפי שהתבטאה בשירה המשותפת המלבבת כאשר נסעו יחדיו. זה היה מקסים באותה מידה והיסטרי בערך פי שבע. כבר מההתחלה עם השוק של הירי בג'יי אר יואינג, הפרטים היו מדהימים. הבגדים שלהם, המולט של שאולי, הצמה של אמציה (הצמציה), החפצים בבית – כלומר, לדודה שלי היה בדיוק כזה אורגן בשנות השמונים. מה שבא אחרי כן כאשר כולם ניגנו בתיאום היה גם ככה מופלא, אבל הדובדבן שבקצפת היה עם הרגע ההומו-אירוטי שבו שאולי שר לאמציה את "Lately" של סטיבי וונדר. שאר החברים עומדים מאחור ועסוקים בענייניהם, שאול ואמציה יושבים סמוך זה לזה ליד האורגן, שאולי לא מניח למילים של השיר לבלבל אותו, אמציה עם הצמה שמוטה על כתפו, מעביר את אצבעו בעדינות על כוס היין המונחת מולו על ראש האורגן. כל מרכיב ומרכיב בקטע הזה – הסנכרון בין כל החברים בזמן הנגינה, העונג בחברת הזולת, ההקפדה על כל ניואנס, וכמובן העובדה שנשנקנו מצחוק מול המסך – היה מבחינתי משל מדויק על "הפרלמנט" במיטבה.

זה היה פרק נוסף שכל כולו שאולי ומשפחתו, במובן שגם קטעים שלא התמקדו ספציפית בו – והיה רק אחד כזה, החותם – בכל זאת כללו אותו, ואפילו למדנו שאמא שאולי מתה מפיסורה, מנוחתה עדן. מה עוד אפשר לבקש? זה לגמרי הכיוון שבו צריכה להמשיך העונה השלישית, שתבוא במהרה בימינו אמן.