ספוילר "התיקון" עונה 2 פרק 9

"אחד ועוד אחד שווה אחד" אמר פעם ארוו פארט. הוא טען שביצירותיו, בנוסף לשעות החשוכות שבהן הוא פועל בשביל למצות את הכשרון המוזיקלי שלו, הוא מנסה למצוא את החלק שמאחד את הכל בו. הכלים בוראים עולם של שלמות של האחד כשהוא אינו קשור לחלקי הפאזלים המפורקים שהם האחר. יצירתו "Fratres" מושמעת בתחילת הפרק כשטד האב מסתכל על דניאל. האחד מסתכל מבפנים על זה ששוכב בחוץ באותה תנוחה בה הוא נטה לשכב במיטתו בבית הכלא. אף אחד מהם אינו שלם, טד האב חצוי בין העניין המשפחתי לעניין הציבורי, דניאל שקוע בתוך חיפוש של עצמו – בין הדמות של האסיר לבין דמות הבן אדם החופשי. זו סצינה שבנויה כל כך יפה, האסיר לשעבר שוכב בחוץ, בעוד האדם שתמיד היה חופשי, טד האב, מסתכל דרך החלון כאילו הוא כלוא בבית, ובעצם שניהם עצורים.

טד האב עובר מסע של האשמות, הוא מצביע על השריף בהתחלה, כי הוא זה שעשה מהמקרה של טדי עניין ציבורי, אחר כך הוא דורש ברגע של חוזק ואומץ את התרחקותו של הסנטור מענייני המשפחה. דניאל הולדן הפך את המשפחה של טד האב לעניין ציבורי, אך הוא לא מוותר, ומאמין שמעל הכל ובראשיתו של כל מאבק, ישנו השבט, רעוע ככל שיהיה. הוא דומה מאוד לג'נט: "העולם הוא אבסורדי" היא אומרת לאמנת'ה, "משפחה זה כל מה שנשאר". בעולם של "התיקון" המשפחה היא גורם של אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא מעבר למה שנאמר ונעשה, היא פשוט נמצאת שם. זה הכוח שמניע את כל הפרק הזה, אהבה שאינה קשורה לאשם או לא אשם, אלא לקירבה, לרעיון שמישהו בעולם הזה נמצא שם בשבילנו לא משנה מה. דניאל מטיל ספק במערכת היחסים האופורית הזו, הוא מבקש מאמנת'ה שם של אחד שחזרתו של דניאל לא גרמה לו להיפגע, ואמנת'ה מתעלה על זה – זה לא משנה לה, כי בסופו של דבר מה שחשוב הוא שדניאל איתם.

בעולם זה, שבו המשפחה היא מעל הכל, יש את טאוני שאיבדה את הגורם שאמור היה לחבר סופית (פחות או יותר) בינה לבין טד. היא הפילה את התינוק שנראה לי עדיף שלא נולד אל תוך מערכת יחסים כל כך ילדותית וקרה. בעונה הזו היה דגש על המאכלים שטאוני הכינה לטד – "מק אנד צ'יז", סנדביץ' של "מק אנד צ'יז" ולקינוח טדי קיבל בפרק האחרון עוגיות עם שבבי חמאת בוטנים וכוס חלב. טדי הוא ילד קטן, החי על מאכלים של ילדים קטנים, וטאוני לא שונה ממנו. שניהם לא היו בוגרים רגשית לגדל ביחד תינוק, שלא לדבר על להחזיק חיי נישואין שמושתתים על אהבה שאין ביניהם. במערכת היחסים של טד וטאוני אין אחד פלוס אחד, יש אלפי חלקיקים פזורים שאינם מנסים אפילו במעט להתחבר אחד לשני.

סך הקטעים המשמימים של השניים קיבלו משמעות באותה סצינה אינטנסיבית בחדר השינה, כשטד דחק את טאוני לפינה והפך אותה מאישה לבשר ודם – לגוף שכמהה לגוף אחר ותו לא. האינטראקציות החירשות שלהם, בהן לפחות אחד מהם אמר משהו שקרי ומשעמם, התפרצו להוריקן צפוי ומשוחק לעילא ע"י קליין קרופורד. יכול להיות שטאוני בכתה כי היא אוהבת את דניאל ומתביישת בזה, יכול להיות שהיא ביכתה את המערכת יחסים שנכשלה, יכול להיות שטאוני ביכתה את העדינות שטדי היה מראה לה מדי פעם ונעלמה כליל באותה סצינה, בה הוא הפך אותה לעצם נבול. בתוך הכאב של טדי וטאוני נמצאת הפשטנות באהבה, אותו עצם מצופה מקשר רגשי כשהוא מבוסס על מטרה אחת והיא בעלות, המשכיות ותסלחו לי על הבוטות – דת. סופה של אהבה כזו לפוצץ את החפצים בה ולהשאיר אותם ריקים, ובמקרה של טדי בוכים כמו ילדים קטנים.

תוך כדי שמצב הנישואין מסלים, כך גם מצב הרוח של טדי. הוא מתחיל את הפרק בהודעה נימוסית במשיבון של מר אנדרסון המרמה אותו, ממשיך עם השארת הודעה עצבנית עם קורט של איום ובסופו של דבר טדי מתרגם אותו לשפה האנושית של האלימות. בעוד רוב משפחת הולדן אינטרוברטית, בני משפחת טלבוט מחפשים קודם כל את האשמים בחוץ לפני שהם מסתכלים פנימה. טדי האב האשים את השריף והסנטור בכך שלא שמרו על פרטיות המשפחה מבלי להתמודד עם הבן שלו, הקורבן של כל הסיפור הזה. טד הבן, זה שכבר לא יכול להוציא את העצבים שלו על העולם על אישתו כי היא עזבה, הולך ומוציא אותם על מר אנדרסון. "את אומרת שעברתי את הגבול, אבל העובדה העצובה היא שאני איבדתי את דעתי" שר קיטון הנסון בסצינת המתארת את תחילתו של הלילה שטד וטאוני מבלים בנפרד, ושניהם מתחברים לשתי הקצוות של המשפט הזה במדויק. טדי מוציא את עצביו באלימות, טאוני חושבת על גיהנום ואובדן התמימות – שניהם עוברים את הגבול ותוך כדי גם מאבדים את עצמם. "האם אני הולכת לגיהנום?" שואלת טאוני את דניאל בסוף הפרק, והוא לא יחשוב כך, כי בשבילו היא האור הטהור של גן עדן.

מי שכבר מזמן איבד את התמימות הוא דניאל ,שחושב להסכים לעסקת הטיעון ולעזוב את פולי ומשפחתו לעד. רק מדינה אחת בארצות הברית תקבל אותו, והוא חושב לנכון לחיות שם. מכלא אחד הוא ייצא לאחר: פתוח יותר, אך מרוחק מכל מה שהוא למד להכיר מאז שהשתחרר. ההבדל בין הכלא אז לכלא עכשיו נח בהחלטה שנחה על כפיו של דניאל – האם הוא יסכים וישבור לאמו את הלב, או שאולי הוא יישאר ויאבק על חפותו. הוא הולך על גבי הקרוסלה ואומר לג'ון שזוהי מטאפורה, כי מהם החיים אם לא הליכה במעגלים (ראסט מ"בלש אמיתי" מבצבץ לי במחשבות עם הקופים שלו, הוא מוזמן לצאת עכשיו). כל החלטה של דניאל תגרור כנראה לאותה תוצאה – הוא יחזור להיות אסיר ומנודה. "העולם מושך אותך חזרה פנימה אליו", ג'נט אמרה לדניאל ובצדק – האדם חי בתהליך נצחי של הישרדות, וסופו של כל מעשה במחשבה הישרדותית תחילה. אך בתוך כל אקט כזה, ישנו גרעין שמושך את האחד פנימה, ובפרק זה הוא המשפחה. ג'נט מייחלת ליום שבו היא תקבל את המשפחה השלמה שלה, את ג'ארד, אמנת'ה ודניאל תחת אותו גג בלי תנאים. טד האב מקווה להתעמת ולפתור את בעית התקרית בין דניאל וטד בתוך השבט הקטן. אמנת'ה רוצה את המשפחה קרוב אליה, ומתערערת כשעסקת הטיעון משמיטה את השטיח מתחת לרגליה ומאיימת להפריד בינה לבין אחיה. משפחת הולדן היא מגנט, אך אין לדעת אם דניאל נמשך דווקא לזה, כי קודם כל – הוא נמשך להארה. לא רק זה, במכתבה חתמה אמנת'ה באימרה "Always and forever", אותן מילות פרידה שהשתמש בהם קרווין בתרדמתו של דניאל. זהו חוט שמקשר באופן מקסים בין תדמית המשפחה בראשו של הולדן, לאח שנוצר לו ללא קשרי דם בכלא.

גם כשהתמימות של טאוני מתערערת, היא נשארת איתנה בדעתה על תומתו של דניאל. האהבה שלה אליו היא לא פשטנית, היא גם לא חומרית, ככה היא הצטיירה כל העונה הראשונה ואני מקווה שהכותבים ימשיכו להסכים איתי גם בפרק הבא. דניאל וטאוני מראים את מה שאהבה יכולה להיות מעבר למגע, כשמנסים להושיט את האצבע אל הרוחני יותר מאשר הבשרי. טאוני מבקשת לשבור את הקרח בריקוד איטי שנראה מאוד תמים, גם כשהם מתחבקים כל כך קרוב. דניאל מתנחם בין זרועותיה של מי שמאמינה לו, והיא מתעטפת בין ידיים של מי שרואה בה יותר מגוף, יותר מבשר ודם, מי שיגיד לה שישנו אלוהים, גם אם הוא לא בטוח בקיומו – למה להרעיד את האדמה של מי שאיבדה מספיק בשביל יום אחד. באותה סצינה הופכים דניאל וטאוני למערבולת אחת של שבר, הם הופכים אחד פלוס אחד והם שווים לאחד לא מושלם – כמו כל אחד.

זה היה פרק אינטנסיבי, יוצא דופן בשבילי בכך שסצינה של טד וטאוני התעלתה הפעם על כל סצינה אחרת, כשבפרקים אחרים רק ייחלתי שהיא תיגמר. בנוסף גם קליין קרופורד הראה יכולת משחק מופלאה, שהתעלתה כל כך על זו של איידן יאנג שהרגשתי פחות את נוכחותו של דניאל הולדן. הפרק אמנם עדיין סבב סביב הולדן כמו קרוסלה, אך זה היה טדי שהיה האנושי, אנושי מדי הפעם. השיר של Low – "The Silver Rider" והעגמומיות שלו פלשה לי לחיים של אחרי הצפייה בפרק, היא התחברה במילותיה לשם הפרק הקודם "המשמיד הגדול", אך אולי הן משמשות גם רמז למה שצפוי בפרק האחרון לעונה.

עוד פרק אחד. אני לא יודעת אם מותר לי לקלל בבלוג, אז תתארו לכם מילות אכזבה בוטות על כך שלכל דבר טוב בעולם הזה, שואב ככל שיהיה, ישנו סוף.