"אנשים תמיד אומרים שאתה צריך להיות עצמך, כאילו 'עצמך' זה דבר מוחלט, כמו טוסטר. כאילו אתה יודע מה זה בכלל. אבל מדי פעם יהיה לי איזה, כאילו, רגע, שבו להיות עצמי בחיים שלי איפה שאני זה, כאילו, מספיק".
(אנג'לה צ'ייס, "אלה הם חיי")

הייתי נער בערך בן גילה של אנג'לה צ'ייס כאשר שודרה "אלה הם חיי" בארץ לפני כמעט עשרים שנה, וכאשר היא אמרה את הדבר הזה על מסך הטלוויזיה שלי, לקחתי דף ועט וכתבתי לי בצד את הציטוט היפה והקולע הזה. היום לפני עשרים שנה בדיוק עלתה "אלה הם חיי" לראשונה על המסך בארה"ב. מאז חלפו לא מעט בני נוער בסדרות טלוויזיה ועדיין קשה להעלות על הדעת סדרת נעורים נוספת שהציגה את בני העשרה כמו שהם באמת (רבים ינקבו בשמה של "פריקים וגיקים", אבל אני חולק על כך).

איפה מאז ועד היום נראו בטלוויזיה בני נוער שקטים, מבולבלים ותוהים, שהמרד שלהם נראה כן והתקוממות שלהם לא הייתה לשם ההתקוממות, אלא נבעה מהעובדה שהם עומדים על דעתם המתגבשת, וזו במקרה הייתה בניגוד לשל העולם? אנג'לה צ'ייס, ג'ורדן קטלאנו, בריאן קראקאו, ריקי ואסקווז ורי-אן גראף היו כולם תועים ומגששים, והם עשו זאת עם אוצר מילים רוויי "like"ים, שתמיד נראה דל מלבטא את מה שבאמת קורה איתם או שהם רוצים להגיד. עצם ההשוואה של אלה לטינאייג'רים טלוויזיוניים אחרים ממחישה את האמינות שהייתה להם.

"אלה הם חיי" בוטלה בטרם עת אחרי 19 פרקים, וגם נגמרה בלי שנקבל סוף וסיומת (אפילו להפך), אבל איכשהו יש משהו הגיוני בכך. אלה הם החיים, משהו שהסדרה המחישה בשמה, בחייה ובמותה. בכל זאת, הגיוני כל שיהיה, אין בכך כדי להקהות את תחושת הפספוס מהביטול המוקדם. היא הייתה קצרה אך מגובשת להפליא, וקטיעתה בטרם עת כואבת לא בגלל הפוטנציאל הרב שהיה גלום בה, כמו שאומרים לא פעם, אלא בגלל שמימשה אותו מהיום הראשון, ובכל זאת ABC המרושעת גדעה אותה באבה.

רציתי מאוד לכתוב על הסדרה משהו ארוך ומקיף יותר, אבל קוצר זמן מנע ממני לעשות את זה. תחת זאת אפנה אל משהו דומה שעשתה רותה קופפר בהארץ לפני כחודש לכבוד חגיגות העשרים (חודש לפני הזמן, רותה? באמת?), ואמשיך לתהות מה קרה בסוף עם אנג'לה צ'ייס.