ספוילר "אימפריית הטיילת" עונה 4 פרק 12
אם התעקשתי לאורך העונה לראות את ג'ימי בין השורות, אני חושב שהפינאלה הבהירה שאלה לא היו מגדלים פורחים באוויר. לא זאת בלבד שנסיבות מותו הועלו ביתר שאת עקב משפטה של ג'יליאן וגופתו נמצאה, אלא שנאקי המכוון אקדח אל מצחו של אחיו – ולמעשה חלק ניכר מחילופי הדברים שלהם – הדהדו בפירוש למותו של ג'ימי. ומאוחר יותר, כמובן, חברו הטוב של דרמודי, אחיו לנשק, מת גם הוא. וכמו במקרה של ג'ימי, גם אצל ריצ'רד נדמה שהכשירו היטב את הפרידה ממנו, לאורך העונה בכלל – החזרה אל אחותו, הפרישה מחיי הפשע, מציאת האהבה שהייתה בעבר רק פנטזיה בלתי מושגת; ובפרק האחרון בפרט – "עימות" מול נאקי ומה שעשה לג'ימי, ופרידה עתירת רגש מג'וליה וטומי.
הייתה תחושה שהקירות סוגרים על כמה וכמה מהדמויות ושקשה לראות איך הן יצאו מזה בחיים. כלומר, שם הפרק הוא "היה שלום, דדי בלוז", פרידה אמורה להיות כאן. איליי מול נאקי ונוקס, צ'וקי מול נרסיס – מישהו היה חייב ליפול, ואולי יותר מאחד. הפרק הצליח ללהטט בין הסיפורים הסבוכים האלה ולספק להם סופים מעניינים שהצליחו להיות מוכרים ורעננים בה בעת. מול קנה האקדח של נאקי, איליי אמר לו דברים דומים מאוד לאלה שג'ימי אמר באותו מעמד, אלא שהפעם השניים הופרעו על ידי וויל. מאוחר יותר איליי הרג את נוקס כשם שהרג בעונה השנייה את ג'ורג' אוניל. סופו הבלתי נמנע של נרסיס אמנם הגיע, אבל בדרך מחוכמת ואירונית שמשרתת את האובססיה של אדגר הובר כלפי הרדיקלים ולא עקב המרדף של נוקס.
אחרי הפרק השני לעונה כתבתי שאם ריצ'רד ימות אני אפסיק לצפות בסדרה בו במקום. מאז ועד הלום האימפריה חזרה לתלם וללבי, ויתרה על אקשן זול לטובת התפתחויות מורכבות איטיות בטירוף, אולי יותר מכל סדרה אחרת בטלוויזיה, בטח ובטח כזו שמושתתת על פשע ואלימות. התגמול, כפי שהוכיחה בעבר, יכול להיות מדהים. במקרה של ריצ'רד ראינו תהליך יפה שלו לאורך העונה, מתאחד עם אחותו, מוותר על האלימות, שב אל ג'וליה טומי ופול, מתחתן – זה היה תהליך של גאולה לאדם שלפני שלוש שנים אמר לחברו לנשק, רעו למלחמה, "אנחנו עדיין שם, לא?", ומעט לפני כן שאל אותו מהי התחושה שיש לך הכל. ריצ'רד הצליח לצאת מהמלחמה הזאת, בניגוד לג'ימי, אבל גם סופו היה אלים וחסר רחמים: חזרתו בלית ברירה אל המשימות שמהן נמנע בעבר גבו את חייה של מייבל החפה מפשע, והוא עצמו נפגע מירי.
היה בכך ממד של צחוק גורל אכזרי. במשפט של ג'יליאן תהה התובע אם ריצ'רד בעל העין האחת היה יכול בכלל לזהות את חברו ג'ימי. הצלף המדויק הזה – שמצליח להותיר את חותמו בהרוגיו על ידי פגיעה מתחת לעיניהם, שמצליח לפגוע במי שאיים על טומי מזווית נמוכה בשעה שהניח את נשקו – לא יזהה את חברו. אבל אחרי חודשים של חוסר אימון, הנוקשות הפיזית והמנטלית הביאה לכך שהפעם הצלף המדויק הזה פספס. ואם הרגשתי לאורך העונה שהיא מהווה תיקון לקודמתה, מספיק להיזכר במבצע המטורף של ריצ'רד בסוף העונה הקודמת לשחרורו של טומי מאנשיו של רוזטי ולהשוות אותה למה שעבר עליו הפעם כדי לעמוד על ההבדלים. משקל נגד של ממש, והפעם כף המאזניים פגעה בקרקעית.
היה שלום, דדי בלוז. בלוז היא מילה עדינה, ככלות הכל מדובר בטרגדיה. אבל חרף האכזריות במותו של ריצ'רד, האשמה שנשא עליו רגע לפני הסוף, "אימפריית הטיילת" סיפקה לו את הסוף הכי יפה ושלם שיכלה לספק. הדקות האחרונות בפרק הוקדשו לו, טובלות בצבע עז שהשרה תחושה סוריאליסטית, אבל בכל זאת עורר תהייה כאשר ראינו שהמסכה של ריצ'רד עודנה על פניו – חלומות עבר שלו לימדו אותנו שבהם הפרצוף שלו שלם. רגע אחרי כן ראינו את הסיפור האמיתי. הפרוטרוט הזה שבו תוארה הזייתו – נוסע ברכבת, מהלך על הפסים, מגיע שוב אל החווה המשפחתית בוויסקונסין ושם מחכים לו כל אהוביו, כולל כלבו המנוח, על המרפסת – מאשש לנו שלמרות הכל, עבור ריצ'רד המסע הזה אכן קרה. למרות העובדה שהוא שרוע על החוף, מדמם מחזהו, המסכה שלו על החול ועינו היחידה פקוחה וחסרת חיים, למעשה הוא קיבל סוף טוב ומחמם לב, הפרידה היפה ביותר בתולדות "אימפריית הטיילת". עם עצב של ממש, אני אתנחם בזה.
