בדרך מקרה יצא שלאחרונה גם איימי פוהלר וגם פרד ארמיסן חזרו אחורה בזמן אל תקופת נערותם, וסיפרו על רגעים או הרפתקאות שכוננו את המשך דרכם. איימי כתבה מאמר בניו יורקר על העבודה הראשונה שלה. היא עבדה בחנות גלידה מקומית, ובניגוד לאופן שבו אירועים כאלה זכורים בדיעבד בחיבה ונוסטלגיה, היא זוכרת אותה כעבודה קשה שהיתרון הגדול שלה היה שהיא נגמרה בסוף היום. אבל שם גם הבינה סופית שהמשחק מקנן בה, כי כאשר הייתה מכה בתוף וזועקת לפני כולם לכבוד יום הולדתו של אחד הלקוחות, הבינה שהיא אוהבת את העובדה שכולם מסתכלים עליה.

אצל פרד הסיפור היה מוקדם יותר, בחטיבת הביניים, ובעיניי הוא מקסים ונוגע ללב. הוא היה נער משונה ולא מובן, ונקודת המבט הקיצונית שלו הביאה את המבוגרים לחשוב שהוא עשוי להיות קצת קוקו. ראיון מקרי שהוא שמע ברדיו עם ג'ון ווטרס, הוביל אותו ליצירת קשר עם הבמאי האקסצנטרי ולחברות לעט שנמשכה זמן רב. הוא מודה לווטרס על כך שנתן לו משמעות ודרך לפסוע בה.

ואפרופו נתחים ביוגרפיים, הנה איימי פוהלר כטינאייג'רית בשנות השמונים במערכון נפלא של SNL (ותודה לאיימס).