יש משהו סמלי בכך שבוב בלבן המקסים מתארח בתפקיד קטן בפרק האחרון של Family Tree, הסדרה החדשה של כריסטופר גסט, שעונתה הראשונה והקצרה הסתיימה השבוע ב-HBO. בלבן מנהל כבר כמעט 50 שנה קריירה מוצלחת של תפקידים קטנים, אבל רובנו זוכרים אותו בעיקר כראסל דאלרימפל ב"סיינפלד", אותו בכיר NBC שרצה – אבל בעצם גם לא ממש רצה – תוכנית על שום דבר. וזה בעצם מה שקיבלנו ב-Family Tree – סדרה שהיא לכאורה על שום דבר, אבל בעצם על המון.
וכשחושבים על זה, זאת בעצם גם נקודת המוצא של הסדרה: גיבורנו, טום צ'דוויק (כריס או'דאוד, שהופך אט-אט למעין גירסה משודרגת של יו גרנט) מקבל בירושה מדודה רחוקה תיבה קטנה של פיצ'יפקעס משפחתיים. לכאורה אין בתיבה שום דבר מעניין – כמה תמונות ישנות, כמה חפצים שייעודם לא ברור – אבל טום מצליח להפיק מכל הדברים האלה מסע מאיר-עיניים בעקבות ההיסטוריה של משפחתו. התיבה הזו היא ממש כמו אבן שנזרקת למים: בהתחלה היא מוציאה את טום מלונדון אל הפרברים, משם אל הקאנטרי-סייד, אחר כך אל לוס אנג'לס ולקראת הסוף הוא מגיע אפילו אל המדבריות השוממות של גבול קליפורניה-נוואדה.
וגם המסע עצמו מתנהל על פי אותו עיקרון: לכאורה טום לא מגלה על משפחתו דברים מסעירים מדי, וגם אם כן – הטוויסט המאכזב אף פעם לא מאחר להגיע. למעשה, סביר להניח שאם רובנו היינו יוצאים למסע כזה, היינו מגלים דברים דומים: קצת סיפורי אהבה חמודים, כמה בני משפחה שהתחככו באופן אקראי מאוד עם התהילה, והרבה אנשים קטנים שחיו את חייהם, הותירו רישום כזה או אחר (בעיקר אחר), העמידו צאצאים, מדי פעם נדדו ממקום למקום, ובסוף אמרו יפה שלום והלכו לעולם שכולו טוב.
אבל כמובן, מה שחשוב בסדרות כאלה, ובמיוחד ביצירות של גסט, הוא לא מה שקורה – אלא האנשים. גם המשפחה הגרעינית של טום לא מצטיינת בשפיות יתרה: אחותו החמודה והשברירית חולקת את חייה עם אלטר-אגו צמוד בדמות בובת קוף שמולבשת על ידה הימנית, אביו מכור לצפייה בסיטקום בריטיים ישנים ועבשים (ומומצאים לחלוטין, כמובן) וחי עם אישה מזרח-אירופאית שמחסום השפה הוא הבעיה הכי קטנה שלה. גם החבר הכי טוב של טום הוא, איך נאמר בעדינות, לא בדיוק העיפרון הכי מחודד במגירת הסכו"ם. ולכן לא מפתיע שגלריית הדמויות שטום פוגש במסע השורשים שלו היא קווירקית לא פחות.
ובעניין הזה, כאמור, גסט הצטיין מאז ומעולם. לבושתי לא צפיתי בשתי יצירות המופת הגדולות שלו ("ספיינל טאפ" ו"מחכים לגופמן"), אבל "כוכב התערוכה" (2000), שעסק בתחרות כלבים, היה מלאכת מחשבת של בניית דמויות שהן כמעט-קריקטוריות, אבל תמיד-תמיד אנושיות ואמינות. גם ב-Family Tree חוזר גסט לשחקנים הוותיקים האהובים עליו – ג'ים פידוק, מייקל מקין, אד בגלי ג'וניור, ופרד וילארד, שכל הופעה שלו היא תענוג קומי צרוף – ומצרף אליהם אנסמבל מעולה ומוכשר של שחקנים צעירים, בראשות או'דאוד.
וזה אולי גם המקום לציין עוד "לכאורה" אחד: Family Tree נראית על פניה כמו עוד יצירת מוקומנטרי מבית היוצר של גסט, אחד מאבות הז'אנר. המצלמה מתנדנדת, הדמויות מדברות אליה מפעם לפעם, והכל נראה מאוד "מציאותי". אבל בעצם, נראה שגם גסט הבין שהפריחה הגדולה של המוקומנטרי סימנה בעצם גם את מותו של הז'אנר. ריקי ג'רווייס, שלמד הרבה מגסט, עוד עשה הכל נכון ב"המשרד" הבריטית, אבל ההתנסויות האמריקניות בתחום, גם כשהיו טובות ואפילו מצוינות ("המשרד" האמריקנית, "מחלקת גנים ונוף" ואפילו "משפחה מודרנית"), עיקרו למעשה את המוקומנטרי מכל עקרונות היסוד שלו, והפכו אותו לסתם סיטקום עם טוויסט. הציניקנים יראו בהיצמדות של גסט למאפיינים המקוריים של הז'אנר עווית לא רצונית ולא רלבנטית; אני מעדיף לראות בה הצדעה נעימה לעבר, אולי אפילו מסע שורשים קטן.