ספוילר לפינאלה של "ספרטקוס"

פרק סיום מושלם לעונה מעולה של סדרה מצוינת, הגם שלא בדיוק עקבית. הפרק גילם בתוכו את כל מעלותיה של הסדרה, מן האסטרטגיה המבריקה, עבור בכוריאוגרפיה המשלהבת וכלה במוטיב החופש ובמניעים הרגשיים הגדולים של הדמויות. הוא נפתח בשלל הדמויות צועקות את הביטוי המוכר ביותר בכל הנוגע לדמותו של האיש – שנעשה כזה בסרטו של סטנלי קובריק – "אני הוא ספרטקוס!". מבין כל אותם שואגים, ליאם מקינטייר היה כרגיל החיוור ביותר, אבל גם הוא התיישר בהמשך הפרק ולא הכזיב.

לא פשוט לשרטט הפסד שכזה באופן כה הירואי, מה גם שהממד הטראגי לא נעדר ממנו – באופן אירוני ואכזרי, נייבייה מתה אף היא מחרבו של טיבריוס; קורה נצלבה על בריחתה – ובכל זאת, כשם שקורה פעמים רבות, האנשים אולי מתו, אבל האגדה והרעיונות ממשיכים לחיות. האנכרוניזם הבזוי-למדי של אנשים המדברים על ההווה שלהם מתוך איזושהי ראייה היסטורית בלתי סבירה, הצליח בכל זאת להיות מרגש כאשר אגרון הבטיח לספרטקוס שיבוא יום ורומא תיפול, אבל זכרו שלו לעולם לא יימחה. הסנטימנט נבע לא מעט מהעובדה שאלה הן בדיוק המחשבות שעלו במהלך הפרק עוד לפני שאגרון ניסח אותן. המאבק היה אבוד מראש, נועד לתהילה ולקטוף עוד כמה חיים של רומאים (והמהלכים של המורדים בקרב היו אפיים, במיוחד האדמה שנפערה תחת רגליהם, רגע אדיר), אבל בכל זאת כה מוצדק.

שרשרת הפרידות המתבקשת הייתה מרגשת, כבר בשלב שבו העבדים הודו בזה אחר זה לספרטקוס, ובהמשך עם שלל הסיכומים של הדמויות עצמן. אלה עובו באמצעות אזכורים מתגמלים לראשית הסדרה, למניעים שמלכתחילה הנחו את האנשים שליווינו עד כה. דמותה של סורה צפה בפני ספרטקוס, אונומיאוס ניצב בפני גניקוס, ולאחר מכן הוא גם רואה את ההמונים השואגים בשמו בזירה. כך הוא מת, לא על הצלב אלא נערץ. וכך ספרטקוס מת, לא בתבוסה אלא כבן חורין שהולך לפגוש את אשתו. והוא עשה זאת כמו גיבור העל שהיה (בסדרה), נכנע אחרי ששלוש חניתות ננעצות בו, ועוד מאחור, וגם אז עבר זמן רב עד שנכנע.

הקרדיטים בסוף הפרק היו הדובדבן שבקצפת, דיוקנאותיהן של הדמויות הרבות לאורך ארבע העונות, שלושת הלוחמים גניקוס, קריקסוס וספרטקוס שהתאחדו שוב על מסך אחד, ורגע אחד מדמיע במיוחד שחותם הכל: אנדי וויטפילד המנוח שואג אף הוא, "אני הוא ספרטקוס!". אכן.