אני לא לגמרי יודע מה הן הציפיות שלי מ"קומיוניטי" בשלב הזה של חייה. כלומר, אם אנסה לעשות בזה סדר, בוודאי אגיע להכרה שימי שלטונו של דן הרמון בסדרה, ובעיקר סופם בעונה השלישית, היו לסירוגין גאוניים ובלתי נסבלים, אבל חלק מאהבתי הרבה לסדרה נשמר בגלל שאני אוהב את הדמויות. או יותר נכון, אני נהנה איתן.
זה לא השתנה בעונה הרביעית. משהו שם ללא ספק אבד, איט פקטור שלא תמיד פשוט להניח עליו את האצבע. שאר הרוח של "קומיוניטי" ירד דרגה או שתיים, ובכל זאת אני מוצא את עצמי מתעלם מזה ונהנה בעקביות מהעונה עד כה. הכיף עדיין ישנו, אני מחייך לאורך רוב חלקי הפרקים והסדרה עדיין פקחית למדי, אבל יחד עם זאת אני שם לב שהצחוקים הרמים הולכים ומתמעטים ושכל פרק כולל לפחות בדיחה אחת או סצינה אחת לגמרי רדודים – הנאום של ג'ף בפרק החדש למשל גרם לי להתכווץ במבוכה. זה גורם לי לתהות כיצד לאורך זמן ישפיע הפורמט הנוכחי של "קומיוניטי" על יחסי כלפיה. כבר עכשיו ברור לי שלא אתאבל כאשר תבוטל, אם כי סביר להניח שזה נובע יותר מהציפיה שזה יקרה לאור הרייטינג המזעזע שלה.
בסופו של דבר המפיקים החדשים, רוברט גווארצ'יו ומוזס פורט, עושים עבודה טובה בעיניי, והפרק הרביעי בעונה הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. הוא היה מבריק והשתמש בפיסות מעברה של הסדרה כדי להפוך את הקערה על פיה. בכך אני חושב שהייתה מחווה גדולה ומדויקת לגישה של הרמון, שאוהב להרחיב את נקודת המבט או להפנות אותו לרגע למקום אחר ששופך אור על כל מה שהכרנו עד כה, ע"ע הפרק הגדול בסדרה, "פרדיגמות של זיכרון אנושי". לא בכדי זהו הפרק שעלה בדעתי, כי הפרק הראה בפועל רגעים מפרקים קודמים בסדרה מנקודת מבט שונה, וכמו "פרדיגמות" עסק באופן שבו החבורה תופשת את מה שקורה סביבה, לעומת האופן שבו אחרים תופשים אותה.
כך כתבתי בשעתו: "היה גם צעד קדימה בפרק הזה, שבעיניי היווה כולו אמירה חכמה על כל יצירה שלא תהיה, שבכל רגע נתון חושפת את מה שהיא בוחרת תוך התעלמות מהיתר. מאחורי כל סיפור יש עוד סיפור". וזה בדיוק מה שהציג הפרק הזה, את הסיפור מאחורי הסיפור. הגם שקשה מאוד להשתוות לפרק ההוא – ואכן, הוא לא השתווה – זה נעשה כה נהדר עד שאין לי תלונות. ההערות של "קומיוניטי" על עצמה הן כמובן לחם חוקה של הסדרה, ומלבד "פרדיגמות" והפרק הנוכחי היה בתווך הפרק "תוכנית לימודים לא זמינה", אף הוא מורכב מקליפים שלא ראינו לפני כן וסיפק לרגע מבט חדש על אירועים שכבר ראינו – אותה סצינה מעולה שבה כל השביעייה הייתה בעצם מורכבת ממשוגעים המאושפזים בבית חולים לחולי נפש. הפרק ההוא היה גדול בגזרת הצחוקים אבל פחות בגזרת ההארות, בדיוק היחס ההפוך לפרק הנוכחי. אז אמר להם הפסיכולוג המדומה, "אה, כן, המכללה הקהילתית הפנטסטית הזו, שבה כל מה שקורה מגוחך להפליא והכל סובב סביבכם כקבוצה", והפעם אמר להם פרופסור מלקולם מקדואל, "אתם באמת חושבים שפרופסור בגרינדייל יתכנן תחבולה מפורטת רק כדי ללמד שבעה סטודנטים לקח?".
זו הייתה ההזדמנות לקבוצה לעשות בדק בית ואפשרות לכל נפגעי הנזק ההיקפי לאורך השנים לומר את דבריהם. ניתן אף לומר שעבור חלקם זו הייתה סגירת מעגל, הגם שקטנה, בעיקר טוד המסכן ששנאתי את יחס הקבוצה כלפיו בעבר. כך שמלבד פרקי הקליפים, הפרק הזה היה המשך ישיר ומתבקש עד מאוד ל"אקולוגיה תחרותית". וזו הסיבה לכך שאני חושב שהמפיקים הנוכחיים עושים עבודה טובה. עד כה הם מצליחים לספק נקודת מבט שהיא אאוטסיידרית ובה בעת של כאלה שהגיעו מבפנים, למרות שהם לא, פשוט כי הם כנראה באמת צפו בסדרה ואהבו אותה.
עוד משהו שכתבתי בסיכום על "פרדיגמות" היה זה: "היא מציגה לנו קטעים ושברי קטעים סופר-מושקעים של דברים שהחבורה עשתה ואנחנו לא ראינו – ועכשיו אני רוצה לראות אותם, את כולם, במיוחד את ההרפתקה בבית רדוף הרוחות!". זה בדיוק מה שאני מרגיש שאני מקבל בינתיים. למעשה, את הבית רדוף הרוחות קיבלתי הלכה למעשה בפרק השני לעונה. הפרק הרביעי חתך מזה; הוא עוד לא התקדם הלאה אבל סיפק מבט בוטח לאחור, כיאה להיסטוריה האלטרנטיבית המתנוססת בשמו. ודווקא מאחר שהפרק חודר אל נבכי יצירתו של דן הרמון, ייתכן שהוא מסמן את תחילת יציאתה של הסדרה מצלו.
—
שתי הערות:
1) לא יודע לגבי האחרים, אבל הגרמני הראשי הוא שחקן אחר (כריס דיאמנטופולוס, בראיין מ"המשרד"), והוא הרבה פחות מצחיק מקודמו בפרק הפוזבול האדיר.
2) את צ'אנג ראינו לאחרונה בסוף הפרק הראשון, והיום אנחנו למדים שעברו מאז 96 שעות, כלומר ארבעת הפרקים הראשונים לעונה מתרחשים על פני ימים ספורים.