אחרי שהתרגזתי מאוד מהפרק הקודם ומהצדקנות שלו, בא הפרק הזה ופתר את הכול. קודם כל, פלשבקים זה מעולה. אני מתה על פלשבקים (ניו אורלינס, 1942). שנית, ביקום של באפי אין משמעות למיהו ה-sire שלך. ב"יומני הקרפד" לפעמים יש (או לפחות כך חשבנו): התיאוריה הייתה שיש מקרים (נדירים) שבהם הערפד "הצעיר" נתון לכבלי שליטתו של מי שיצר אותו, ולפי זה, אליינה תיכנס למיטה עם דיימון רק בגלל המניפולציה החיצונית (והזולה) הזו. הבוז לכם!

אבל לא. כי מתברר שגם בוורס של "יומני" היוצר לא משנה. וכך הפרק גאל את עצמו, כי מסתבר שאליינה לא משועבדת יותר משנערה מאוהבת משועבדת. הגילוי היה שמכיוון שהיו לה רגשות אמיתיים אל דיימון בתור אנושית, הרגשות האלה התעצמו, כמו כל דבר אצל ערפד. הידד!

בחזית אחרת של הפרק מתחילים להתברר כל מיני פרטי עלילה לגבי בוני ו"פרופסור צמרמורת", 12 נפשות להקרבה, כישוף שנקרא "הבעה"… זה לא ייגמר טוב.