ספוילר "לגדל את הופ" 3.18
ככל שחולפות השנים אני מבין שכנראה אי אפשר לפספס עם הסיפור הקלאסי של צ'ארלס דיקנס, "מזמור חג המולד". כל כך הרבה עיבודים ומחוות נעשו לו, וזה תמיד מרתק/קסום/מרתק וקסום. כמה מהפרקים האהובים עלי בסדרות האהובות עלי נעשו כמחווה לסיפור – רבי שולמן שמגיע אל סיסלי כדי להראות לג'ואל פליישמן מה היה קורה בעיירה בלעדיו ב"חשיפה לצפון", המלאך שמראה לאריק פורמן כיצד היו נראים חייו בלעדי דונה ב"מופע שנות ה-70", או סטן סמית' שנוסע אל העבר כדי להתנקש בג'יין פונדה ולתקן את העתיד ב"אבא אמריקני". וכמובן, הסרט המופלא "אלה חיים נפלאים" מהווה אף הוא בחלקו טייק על המעשייה.
עכשיו יש תוספת לסריה הזו, והיא מושלמת כמו ש"לגדל את תקווה" יודעת להיות. זה היה טייק מבריק שהשתמש בתבונה רבה בפסיכולוגיה של סברינה כדי לגולל שוב את הסיפור המוכר – החל מהגעתו של דילן בתור רוח יום העץ (הגיוני אחרי כל דיבורי ה"בוורלי הילס 90210") וכלה באופן שהבחירות של סברינה השיתו על הופ את אותו גורל שחוותה סברינה עצמה, כלומר העבר והעתיד הם היינו הך – רגע עצוב ונפלא בו זמנית.
אהבתי המון דברים בעיבוד הזה. בראש ובראשונה הלב הענקי שלו, אבל גם את העובדה שחרף החלום של סברינה, ברט (האליל!) ו-וירג'יניה דווקא לא הרימו ידיים אלא שבו באותו לילה לגנוב עצים, ואת התיאור התיאטרלי של בארני על מקורות "יום העץ" (וגם את הבדיחה שלו בפריזר). אבל אהבתי באופן מיוחד לראות את סברינה כילדה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי לאשורה את הסיבה לכך שמישהי מבית עשיר כמוה מעדיפה את משפחת צ'אנס הנחשלת. ראינו את המשפחה שלה בעבר, אבל הפעם זה היה חד ושובר לב מאי פעם.
כמו כן, כיף שהילדות מקבלות עוד ועוד זמן מסך ככל שהן גדלות. הרגע שבו הופ המהוססת מחאה כפיים מול סרט הטלוויזיה המשעמם שסברינה הקרינה, היה כובש במיוחד.