הנה הדברים שכתבנו בפורום טלוויזיה בנענע על הפרק הראשון של "דדווד" לפני מיליון שנה, אחרי ששודר בארץ לראשונה:

yaddo:
לפני הצפייה עוד שמעתי הסתייגויות מהפרק הראשון, ומה שיש לי להגיד זה שאם זה נעשה טוב יותר (לא שאני בונה ציפיות), הרי שלפנינו סדרה משובחת באופן יוצא דופן, קרי, HBO מן השורה. איאן מקשיין הוכיח תוך דקות ספורות שהגולדן גלוב הגיע אליו בצדק גמור. באיזשהו שלב תהיתי אם העובדה שהדמות שלו, אל, כתובה כל כך טוב, היא שמכינה לו את הדרך והוא רק צריך לפסוע, או שמא הוא נותן לה ערך מוסף. לבסוף הגעתי לכדי מסקנה ששתי התשובות נכונות.

אהבתי את המוטיב של העיירה שכוחת האל (אל = חוק), שהזכיר לי את "חשיפה לצפון", רק במובן הנגטיבי שלה. אהבתי שהלכלוך החיצוני העיד על לכלוך פנימי, כר נרחב למשחקי שחור/לבן בעתיד. אהבתי את דמותו של השריף לשעבר, ואת החיבור המיידי שלו לביל היקוק, עמו לכאורה לא אמור להיות לו דבר במשותף, אבל הרצינות של שניהם גרמה להם להעריך אחד את השני גם מבלי שכמעט נאמרו מילים.

מסקרן אותי מאוד לראות לאן כל זה יתפתח.

assafTV:
הפרק הראשון, כמו במקרים רבים אחרים, מותיר אותי בעיקר בנסיון לזהות מי זה מי ולשנן שמות של דמויות. צפייה חוזרת בפרק לפני הפרק הבא בוודאי רק תועיל.

ואילו גיאחה הרחיב:
ישבתי אתמול לפתחה של הסדרה החדשה מבית HBO, ומפלס השמחה בבית חה עלה פלאים כשעל המרקע הופיע אחד מפלאי תבל. לא, לא מדובר בדמותו (המצוינת אכן) של אל, וגם לא בעיצוב המופלא של המערב הפרוע, אלא בכוכב של מחוז קנדה, באור מן המזרח – שמה של מולי פרקר התגלגל בכתוביות הפתיחה. כבר אז, עוד בדקה הראשונה של השידור, ידעתי שיהא אשר יהא, אני צופה קבוע של דדווד, ומצדי שיקרקפו אותי הקוקסאקרז אדומי העור האלה.

אני מסכים עם אסףטיוי – רוב הפרק הראשון הוקדש לשינון פרצופים מול שמות (לפחות לנשים אין שם שפם, היה ממש קשה להבדיל בין הגברים). ובכל זאת, הניצוצות המרתקים, שאני מקווה שיהפכו את הסדרה הזו לעוד סדרת מופת מרתקת מבית HBO, נמצאים כבר שם. זה מתחיל מעצם הרעיון המפתה (שמניח כר נרחב כל כך לתסריטאים), של עיירה בשטח הפקר בין מדינות ארה"ב, שזוכה עקב כך למחסור מוחלט בחוקים. חוץ מהרעיון הבסיסי, כבר בתחילת הפרק יש לנו דמויות מרתקות: סת' בולוק וחברו היהודי סול סטאר, וויילד ביל היקוק וידידו צ'רלי אוטר (ובעיקר קלמיטי ג'יין, בעלת פה הג'ורה הנפלא, הפוזה הגברית והחיוך הילדותי). אבל דמויות, נפלאות ככל שיהיו, לא יספיקו לנו. חמש אלה, אחרי שביססנו בשתי סצינות קצרות את אופיין, מגיעות לדדווד. ואיזו דרך טובה יותר לאפיין מקום מאשר ללוות דמות שמגיעה אליו לראשונה? שלא לדבר על חמש כאלה?

מלוכלך בדדווד. מלוכלך בכל מובן שרק תרצו. לא מלוכלך כמו ב"קרניבל", שם האבק מכסה סודות ותעלומות. מלוכלך מבחוץ, כמו שאמר עידו, ומלוכלך מבפנים. כולם – אל המצוין (שגם אני התלבטתי, כמו עידו, אם השחקן מצוין או שהתפקיד שלו פשוט כתוב כל כך טוב), טים דריסקול מנוחתו עדן (חבל, כל כך אהבתי אותו!), טריקסי, אפילו אנשי החוק לשעבר היקוק ובולוק – כולם מלוכלכים. אם הם לא רמאים הם גנבים, אם הם לא גנבים הם חורשי רעה, ואם הם כבר הגונים ובעלי קוד של כבוד – אז הם רוצחים.

נדמה ש-HBO יוצאת למסע לחקר מקורות הרוע, האלימות והבאד-נייצ'ר. ראינו את זה ב"אוז", התחככנו עם המוות ב"עמוק באדמה", ותרנו את עולם הרוע הקמאי ב"קרניבל". עכשיו מגיעה "דדווד" לבדוק את הרוע בתנאי מעבדה – עיר מבודדת ללא חוק, בה האלוהים הוא הכסף (או במקרה הזה, הזהב), וכל האמצעים כשרים להשיג אותו: בין אם בפתיחת חנות הגונה של כלי בית, בין אם ברמאות, זנות ורצח, ובין אם במשחקי פוקר.

אה, כן. ויש אינדיאנים. כמו שב"פיירפליי" היו הריברס, שלא ממש ראינו אותם רוב הזמן אבל פחדנו מהם ורצינו להרוג אותם, גם פה לא ראינו עדיין אף אדום עור אחד (אבל אני מאמין שנראה), אבל הם כבר הובהרו כאויב מבחוץ, שכל רצונו לקרקף, ואף מילה טובה לא נאמרת על הקוקסאקרז האלה (כמה נהניתי ממינון הקללות בסדרה הזו, אני ממש מקווה שהוא לא ירד).

כמוכם, לא הייתי במערב הפרוע. למען האמת, רוב ההשכלה שלי לגביו מסתכמת בלאקי לוק. אבל משום מה, נראה לי שב"דדווד" אנחנו מקבלים ייצוג אמנם לא מדויק-כמו-בחיים של המערב הפרוע, אבל אנחנו מקבלים אותו בלי התייפייפות ובלי רומנטיזציה (טוב, אולי רק קצת רומנטיזציה). ואני אוהב את זה.

לדעתי, משפט המפתח בפרק הראשון היה כשויילד ביל היקוק וסת' בולוק התחברו להם (כפי שאמר עידו, בלי הרבה מילים), והחליפו דיאלוג קצרצר, משהו כמו:

בולוק: שמעתי שהיית מארשל בקנזס.
היקוק: כן. איפה אתה?
בולוק: מונטנה.
היקוק: התפכחת, מה?

זה פחות או יותר מתמצת את זה. שניהם היו אנשי חוק, אבל זו הייתה רק אשליה, שבמוקדם או מאוחר כולם מתפכחים ממנה.
אין כאן דבר כזה, חוק. רק אינדיאנים ומולי פרקר.

***

ועכשיו, שבע שנים אחרי, בצפייה נוספת אני מוסיף שזו פיילוט עצום. כפי שכתבו חבריי בעבר, נדרש זמן כדי לקלוט את כל השמות והפרצופים שנזרקים שם, אבל בחינה נוספת אחרי שכבר מכירים את הנפשות הפועלות ממחישה שמדובר ביצירה הדוקה שלאורך פחות משעה הצליחה לספק מבט מקיף וכולל על העיירה הזו, עם דייריה החדשים כישנים ומנהגיה המטרידים.

"אל תשכח להרוג את טים", אמר אל סוורנג'ן לדן, מצחיק אותי עד מאוד. איזה איש אכזר, נעלו החונקת על גחונה של טריקסי המסכנה הייתה מראה קשה לצפייה. ולבסוף אנחנו עוד מגלים שהיא מחממת את יצועו. הרעתי לה על קשיחותה כאשר למרות הכל קנתה אקדח חדש, מסתירה אותו צמוד לחזה ("מה שיש לי על הלב הוא לא עניינך, אלסוורת'"), אבל לבסוף היא מוציאה אותו בגלוי מול אל ומניחה אותו על השידה. מה זה היה, התרסה? אני אמשיך להגן על עצמי?

את הסצינה שפתחה את הפרק בכלל לא זכרתי, זו עם בולוק שעוזב את תפקידו כשריף במונטנה. חשבתי שהסיפור התחיל מיד עם הגעתם לדדווד. הפתיח הזה היה תצוגת תכלית מעולה. בדקות ספורות הוא הציג הכל רוח הדברים כהווייתה – שיחתם של בולוק וקלל ווטסון אסירו, הנחישות שבולוק מפגין מול האספסוף השיכור, המתתו החפוזה של ווטסון כדי למנוע ממנו גורל של לינץ', לקיחת מילותיו האחרונות לאחותו ומסירתן לאחד מאנשי האספסוף, שהתפכח לנוכח המראות. פשוט יפה.

דברים ששמתי לב אליהם הפעם:
1) לא ידעתי או לא זכרתי שוולטר היל הוא אחד מהמפיקים ואף ביים את הפיילוט. הגיוני, האיש יודע איך לעשות מערבון.
2) כבר בשעתו לא חשבתי שקלמיטי ג'יין מלוהקת היטב אבל חשבתי שאולי זה עניין של טעם. הפעם אני מבין שזה לא אני, זו היא, במיוחד לאור העובדה שמאז ראיתי את רובין וויגרט בתפקידים אחרים וגם בהם היא לא זהרה. בתפקיד ג'יין היא ממש לא טובה ולא מתאימה.
3) שני פרקים בשבוע זה מעט מדי.