קצת מצחיק לראות בזה אחר זה את "לות'ר" ו"מבוגר אחראי", שתי הסדרות הבריטיות ששודרו ברצף ב'כן או' בשני ימי שני האחרונים. האחת בכיכובו של אידריס אלבה והשנייה עם דומיניק ווסט, שני האויבים מימי "הסמויה", הראשון ברון סמים והאחר הבלש שמנסה להפיל אותו. הפעם הם ממש החליפו תפקידים. סטרינגר בל הפך לבלש ג'ון לות'ר, ואילו ג'ימי מקנולטי לבש את דמותו של הרוצח הפסיכופת פרד ווסט (אין קשר משפחתי לדומיניק).

ולות'ר אינו סתם בלש, אלא כזה שבפרק הראשון קונה לעצמו ארכי-נבלית על תקן אויבת מושבעת – קצת כמו שהיה סטרינג עבור מקנולטי – ובנוסף אוחז ברעיה שנפרדת ממנו עקב שיגיונותיו המקצועיים. כשם שהאלמנטים הללו מוכרים עד מאוד, כך גם יתר הסדרה כפי ששני הפרקים הראשונים מעידים עליה. שוב הבלש הרדוף עם המוסר האפור, הפתיל הקצר והנטייה לשבור את הכלים (ודלתות, מסתבר), שתמיד נמצא צעד אחד לפני עמיתיו. אם הפרק הראשון עוד היה חביב והראה פוטנציאל – בעיקר בדמותה של אליס מורגן הפסיכוטית בעלת הגבות המשוננות המשונות, שהופכת את לות'ר לפרויקט אישי שלה – השני ששודר הערב מיהר לרדת לתהומות מגוחכים ממש, בעזרת שפע של רגעים תמוהים בואכה מטומטמים.

הסמיכות של שתי הסדרות הביאה גם להשוואה בלתי נמנעת ביניהן, ובעוד "לות'ר" משחקת במים הרדודים של כל קלישאת סדרת משטרה שניתן להעלות על הדעת, "מבוגר אחראי" לא רק הייתה מפעימה וממגנטת לכל שני חלקיה הקצרים מדי, אלא שלטעמי דומיניק ווסט מפגין שם את תצוגת המשחק הטובה ביותר בתולדותיו (יצוין שצפיתי רק במיני-סדרה הזו, ב"הסמויה" וב"השעה", אבל איכשהו נראה לי שזה ממצה למדי).

המיני-סדרה מתארת את סיפורה של ג'נט ליץ' (אמילי ווטסון במשחק מעורר השתאות), עובדת סוציאלית שמונתה להיות 'מבוגרת אחראית' [1] לטובת פרד ווסט, שנחשד במספר רציחות והתעללויות, כולל של בתו, בני משפחה אחרים ונערות צעירות רבות.

[1] תפקיד המבוגר האחראי נועד לטובת חשודים קטינים או כאלה שמתעורר חשש כי הם אינם מבינים כדי הצורך את מה שהם ניצבים מולו.

השרירותיות שבה ג'נט מושלכת אל נבכי החקירה הזו, שכבר החלה טרם הגיעה, מהממת ממש. בהדרגה ובטריוואליות כמעט בוטה נערמים הפרטים המצמיתים לכדי תמונה מפלצתית, ומה שמרתק בכך הוא שאנחנו הצופים נחשפים להם יחד איתה. ראשית הידיעה על בתו שנעלמה ועל ילדיו שנלקחו ממנו למשפחות אומנות עקב חשד למעשי סדום, ומאוחר יותר עוד ועוד התעללויות ורציחות של נערות מסכנות בידיו ובידי אשתו רוז, אישה מטורפת ועוכרת שלווה. ווסט והחוקרים נוהגים כמכרים ותיקים, בשעה שאצל אשת המשפחה הנורמטיבית ליץ', וכמוה אצל הצופים, הדם קופא בעורקים לנוכח עוד ועוד מידע שמגיע אלינו כלאחר יד. האגביות הזו כאילו מקבלת משנה תוקף עם התנהלותו המוזרה של ווסט, שבניגוד לכל רוצח סדרתי פסיכופת שאני זוכר על מסכי הטלוויזיה או הקולנוע, נראה כל הזמן כמו אדם רגיש ופגיע במיוחד.

דומיניק ווסט ואמילי ווטסון זכו בצדק גמור מארץ הגמורים על תפקידיהם כאן בפרסי הבאפט"א (כמו גם מוניקה דולן, שגילמה את רוז ווסט), ולדעתי הסדרה כולה הייתה צריכה לזכות על כמעט כל היבט בה. החל באופן המבריק שבו בחרה לספר את הסיפור וכלה בעריכה שהצליחה ליצור ציפיה וסערה כבר בדקות הראשונות. כמעט מושלמת.