ספוילר סוף העונה החמישית של "מד מן"

פורסם לראשונה בעכבר העיר
שימו לב, בעת פרסום הכתבה יש 45 תגובות שהקדימו אותה

***

"הסוג שלך, עם מחשבותיכם העגומות ודאגותיכם, כולכם עסוקים בליקוק של איזה פצע מדומה".
(רוג'ר סטרלינג לדון דרייפר, העונה הראשונה)

"טדי אמר לי שביוונית משמעה המילולי של 'נוסטלגיה' הוא 'כאב מפצע ישן'".
(דון דרייפר, המצגת של קודאק, סוף העונה הראשונה)

"חייו עם משפחתו היו איזו תחבושת זמנית על פצע תמידי".
(פיט קמפבל על עצמו, סוף העונה החמישית)

הנה מגיע האביב, חג הפסחא, תענית הלנט מגיעה אל קצה. אם יש משהו שהפרק האחרון לעונה של "מד מן" המחיש, זה עד כמה היא הייתה פגומה בכללותה. פרק כה יפה, כה מרגש, אבל גם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. לא שחסרו רגעים יפים ואף מדהימים בעונה הזו, אבל במהלכה היה שימוש גדול בדמויות אחרות כדי להקרין על דון, באי-כוח מטעמו ("אנחנו יכולים לעשות את זה?"), עד שהוא עצמו נדחק אל השיפולים. כעת כשהפרק האחרון עוסק בדון באופן אינטנסיבי, כולל שדי-העבר ורִפאי-ההווה, נוצר באיחור הפרק הטוב ביותר של העונה בעיניי, שגורם לחלק ניכר מהאירועים הקודמים להחוויר לעומתו, כמו אדם שראה רוח.

 

כאבי פנטום

בפרק הקודם, כאשר רוג'ר ופיט סייעו לדון להתיר את גופתו של ליין מלפיתת חבל התלייה, הם היישירו מבט לעיני המוות. כשניים שהמחשבה על סיום חייהם ודאי חלפה בראשם בעבר הלא רחוק, מראה עמיתם חסר החיים היה עבורם סטירת לחי.

"זה תמידי נורא", אמר פיט לטרודי על הבריכה. ציור ההמחשה הראה אותם כל כך מאושרים, ייפוי צורם לחיים האמיתיים. פיט לא נופל בתרמית, כמובן. חלום הבריכה שלו מתחילת העונה הופך לסיוט שמאיים להתממש בסופה, ובכך לכבול אותו סופית לשקט מטריף הדעת של הפרברים. בת' הייתה עבורו מפלט לא מודע מחייו, הוא התאהב בה כמו נער פותה, בלי להעלות על דעתו שמבחינתה הוא מאהב אחד מני רבים שעברו בסך כדי להקהות את עצבונה. כל הזמן הזה ערג לה, פיתח שנאה מטורפת לבעלה, רדף אחריה ונרדף על ידי דמותה, ולבסוף היא לא באמת קיימת. חזיון תעתועים שלבש צורה. אם בת' שכחה אותו – האם כל זה בכלל קרה?

יחד עם זאת, נראה שייצא לפיט משהו טוב מהאהבה העקרה שכירסמה כל העת בנשמתו. הוא יוכל לחזור אל עירו האהובה ואל שאונה, עכשיו כשטרודי מאשרת לו לרכוש שם דירה. פיט לא בהכרח צריך מאהבות במעונו החדש. הדירה לבדה עשויה להספיק. "יהיה לי את אותו הנוף כמו לך, דון", פיט אומר לו. "ברכותיי", עונה לו דון. נדמה אולי שבת' לא הייתה אלא השלכה למושא תשוקתו האמיתית של פיט: מנהטן.

כשבת' סיפרה לו שברגעיה הקודרים היא מוצאת את עצמה לפעמים מול הדלת שהיא רוצה לעבור בעדה, הוא אומר שזהו מפלטם של החלשים. התאבדות היא לא בשבילו. עבור רוג'ר זוהי הזדמנות נוספת לעבור אל הצד המואר אחרי שהועם זוהרו. "אתה חייב להיות בטוח שאתה הולך למקום טוב יותר, לא?", הוא אומר למארי על ההתאבדות, "אבל אני חושב שאולי המקום הזה הוא כאן". מארי מסרבת לקחת איתו את הסם, אבל נראה שרוג'ר מסתכן ועושה זאת לבדו, מוצא את עצמו בטריפ נהדר נוסף. הוא עומד על כיסא, פורש ידיים, מחייך ומביט מבעד לחלון, עירום כביום היוולדו מחדש.

נוכחותו של ליין חרף היעדרו הייתה מאוד בולטת במשרד ובביתו, דמותו כמו ממלאת את המקומות הריקים. כשדון ניסה להשקיט את מוסר כליותיו והלך לבקר את האלמנה פרייס, עמד ביניהם הכיסא האדום ממשרדו של ליין. בישיבת השותפים שימשה ג'ואן כמיופת כוחו של ליין, הפגינה את ההסתייגויות שהוא ודאי היה מעלה, בשעה שמושבו הריק בלט מאוד בחדר.

 

אדם נכנס לחדר

אבל כמובן, האדם העיקרי שמושפע מהתאבדותו של ליין הוא דון. לא היה ספק שמצפונו יכביד עליו בעקבות מותו של ליין, אבל הדברים לבשו גוף ממשי ואישי עד מאוד. כל אימת שדון ראה את דמות אחיו המנוח, ובעיקר כשביקש ממנו "אל תעזוב אותי", הלב נשבר עוד קצת. השן הכואבת הייתה התגלמות פיזית של האשמה, "זה יעבור, זה תמיד כך". אבל זה לא עובר, כי כמו שאמר אדם לדון, "זו לא השן שלך שרקובה". לא מאוד מעודן אבל כן מאוד עצוב.

אדם, מקור הכאבים שלא מרפים מנפשו של דון, היה נוכח הרבה מעבר לדקת המסך שניתנה לו במצטבר. בזכותו למדנו שוב כיצד דון תופס את עצמו, אדם שנפשו באושה מן היסוד. עול ההתאבדות של ליין ובעיקר של אדם לנצח ישמש כאבן ריחיים על צווארו, רוח רפאים שתמיד תרדוף אותו. "אל תדאג", הבטיח אדם בדמיונו, "אני אשמור על קשר". צלליו התמידיים של אדם נופלים על דון, מאפילים עליו, מלבים פקפוק בלתי פוסק.

"זה מה שקורה כשעוזרים למישהו", דון אומר לפגי במפגש הארעי המשמח ביניהם, "הם מצליחים ועוברים הלאה… פשוט לא ידעתי שזה יהיה בלעדיי". זהו מלכוד של ממש, כי אם יש משהו שדון למד לאחרונה מחדש, זה שחוסר עזרה מצדו מביא אנשים אל קצם. כך לבסוף הוא ממלא את בקשתה של מייגן ומסדר לה אודישן (ומן הסתם גם את התפקיד). הוא יודע שאחרת שקיעתה תהיה בלתי נמנעת, התבוססות מלנכולית במיטתה בשעות צהריים. כאשר צפה לבדו במבחן המסך של מייגן, עומדת בשחור לבן, ללא קול, כולה פגיעות, עשן הסיגריות שהרופא אסר על דון לעשן הסתלסל בחדר, ודווקא באילמות והיעדר הצבע הוא זיהה במייגן משהו, אמת כלשהי, בית.

הסצינה הזו הזכירה מאוד את מצגת 'הקרוסלה' שדון ערך בפני אנשי קודאק בסוף העונה הראשונה, מעט אחרי שגילה את דבר מותו של אדם. דון ערג אז לבית, למקום מפעם שהוא משתוקק להיות בו שוב, למקום שבו הוא יודע שהוא נאהב. מעבר לדימיון בין הסצינות של אז והיום, הרגש העז בתמונות שעל המסך ורעשי המסרטות, נראה שגם ההשפעה שלהם על דון דומה. בעונה הראשונה הוא מיהר הביתה כדי להספיק לצאת עם משפחתו לחופשה, רק כדי לגלות שהם כבר נסעו בלעדיו.

הפעם, כמו בנישואיו השניים באופן כללי, הוא משתדל לעשות את הדבר הנכון ומאפשר למייגן להגשים את משאלתה, וזאת חרף החשש שיקרה איתה מה שהיה עם פגי – מייגן תצליח ותתקדם הלאה, בעוד הוא יישאר מאחור. נאמן לערגה הנושנה, התרחק דון מהסט הבהיר שבו מייגן הצטלמה בזמן שברקע מתחיל להתנגן השיר You Only Live Twice של ננסי סינטרה, מותיר אותה כשהיא סוף סוף סוגה בצבע ואור, בשעה שאותו עוטפת אפלה, מוליכה אותו אל הבר הסמוך כדי להזמין "אולד פאשנד".

 

אתה חי רק פעמיים

בטי: "מה קרה להם?"
דון: "כולם מתים."
בטי: "אפילו אדם?"
("הצועניה והנווד", עונה 3)

לאורך כל העונה החמישית שלט בה מוטיב חזק של לידה מחדש והתחלות חדשות, וגם הפרק האחרון לא היה שונה. כמובן, כל מהותו של דון דרייפר היא לידה מחדש תחת שם וזהות שונים, אבל לצד סימני השאלה העולים בנוגע לרלוונטיות של דון כעת כשהוא בן 40, נדונה גם הסוגיה אם הוא עצמו יכול להשתנות ולהסתגל. האם לאורך הזמן יהיה הבדל בין חייו עם בטי בפרברים לבין חייו עם מייגן בעיר? הרי נשמתו הרקובה תמיד תהיה שם כדי למשוך אותו אחורה והצדה. ואם מייגן היא היפה, אולי דון הוא החיה?

"אני מקווה שהיא יודעת שאתה אוהב רק התחלות של דברים", הטיחה בו פיי בסוף העונה הרביעית. ואולי זה כל מה שראינו עד כה בנישואין שלהם – התחלה של דבר. עד עתה דון לא התפתה לסטות מהדרך גם כשההזדמנות נקרתה בדרכו, אבל הנה מונח בפניו פיתוי נוסף, בחורה יפה בבר שואלת, "אתה לבד?", ולא ברור מה תהיה התשובה שלו.

כמובן שהשאלה הזו גדולה יותר מהכאן והעכשיו שדון נתון בהם באותו רגע. אחיו לעולם לא ישוב, גם לא אנה, פגי עזבה אותו ועכשיו גם מייגן יוצאת להפליג למקומות רחוקים משל עצמה. הריק הגדול שאיכל אותו לאורך החלק הראשון של הסדרה נראה עצום מכדי להידחק כל כך מהר בפני האושר. אז מהי התשובה של דון לשאלה הזו, מעבר לפשט שבמסגרתו הוא נשוי? הפרק לא יכול היה להיות יותר אמביוולנטי.

מצד אחד, אתה חי רק פעמיים, נצל את הפעם השנייה כדי לתקן. מצד שני – האם אתה באמת חי רק פעמיים? ניתן לומר שדון עצמו מצוי לפחות בחייו השלישיים. קודם דיק וויטמן, אחרי כן דון דרייפר הישן ועכשיו דון דרייפר החדש. והוא אינו היחיד. בת' שוב ושוב חיה מחדש, מעבירה את חייה בלופ שמתאפס מחדש עם הנזעים החשמליים בראשה, שוכחת חודשים שלמים עד ששבה אל מנהגיה. גם רוג'ר יכול לאפס את ההארה שלו כל פעם מחדש – רק צריך לקחת טבליה והוא חוזר למעלה.

להם ניתן להוסיף את פגי, ראשית עלמה קתולית עם הריון בהדחקה, אחרי כן שלוחה של דון ב'סטרלינג קופר דרייפר פרייס', וכעת עצמאית כראש מחלקת הקופירייטינג אצל טדי שואו. היא נראית בתחילה לא מרוצה במקום עבודתה החדש, יוצאת כמו המורה הרוחני שלה לקולנוע באמצע היום כדי לנער את קורי העכביש. הרי אין לה סיבה לא לעלוץ, היא קיבלה משימה מהחלומות – סיגריות חדשות לנשים בלי שם ובלי עיצוב, הכל שלה, טאבולה ראסה. "עשׁני את זה, מתגי את זה, מכרי את זה". הד ציני ומנוכר לסלוגן הנוסטלגי שהגתה פעם לקרטיב כפול המקלות, בהשראת הגעגועים לביתה שלה: "קחי את זה, שברי את זה, חלקי את זה, אהבי את זה".

במהלך השיחה של דון ופגי בקולנוע היא אומרת לו שיכניס אותה לרשימות השיחות שלו, פותחת דלת מפורשת שיוכל לעבור דרכה למקום טוב. היא תוכל להמשיך להיות לו משענת גם כשהיא מעט רחוקה. אם אנה הצליחה ממקומה בקצה השני של היבשת, ודאי שלא צריכה להיות בעיה לפגי. כך שכיאה ל"מד מן", אין תשובה חד משמעית לשאלה שהוצבה בפני דון, נראה שמתיו וויינר השאיר לעצמו מרחב תמרון נאה לעונה הבאה.

 

קטנות לסיום

נדמה שהקבלות חדרי המלון בפרק בכל זאת מציבות את פגי במקום טוב. פיט ובת' ואחרי כן רוג'ר ומארי נואפים בחדריהם; אצל פגי, לעומת זאת רק הכלבים משתובבים מחוץ לחלון, אבל נראה שהיא בסדר לבדה, יושבת מחייכת על המיטה.

האם פגי יודעת על ליין? חבל שלא קיבלנו שום אינדיקציה לכך.

אם לא הספיק הפרק השנוי במחלוקת שסרסר בג'ואן לפני שבועיים, נדמה הפעם ש"מד מן" גמרה אומר להזנות את דמותה. בקטע אווילי עד כאב היא תהתה בפני דון אם הייתה צריכה לתת לליין את מה שרצה, רומזת על עצמה. בכך משפילה הסדרה את דמותה של ג'ואן, את זו של ליין ואת "מד מן" עצמה.

שני בני מיעוטים הובאו אל הסוכנות בעונה הזו, מייקל גינזברג ודון (שחר) המזכירה השחורה, ושתי הדמויות הללו היו רחוקות ממיצוי. חבל שלא ראינו יותר מהן.

מארי קאלבה הייתה אחראית לכמה מאמרות השפר השנונות ביותר בפרק הזה, בראשן העדות על מייגן שניחנה במזג ארטיסטי בלי להיות ארטיסטית, והעצה לחיים: "לא כל ילדה קטנה יכולה לעשות את מה שהיא רוצה. העולם לא יכול לתמוך בכל כך הרבה בלרינות".

לעונה הבאה בניו יורק הבנויה.