הפרק השני
פרק מוצלח נוסף, ולרגעים גם מעורר השתוממות. ההתנהלות של ג'מצי קוממה עליו את כל חברי השבט, ולאחדים אף "הרסה את האגדה" על דורון ג'מצי ממכבי תל אביב, וכמוהם ודאי גם לצופים רבים בבית. ההשתלחות שלו, "האמת שהוא מטיח בפנים", לא הייתה יכולה להיות יותר מטומטמת, כמעט ניתן היה לראות איך בזה אחר זה חברי שבטו מתרעמים.

בכל משחק נורמלי בוקי היה עף מזמן. האיש שגם ככה היה דחוי ושאף אחד מהשבטים לא רצה בו, האיש שאוהב שוב ושוב לספר על החרבונים שלו ועל השלשול המצער (מישהו ערך רשימת יציאות?), ובכל זאת הוא נשאר במשחק בגלל אנטגוניזם שעורר חבר אחר בשבט שבמקרה אוחז באגו בל ישוער, כך מתברר. בשבט השני לא הצלחתי להאמין שהדפוקים האלה בחרו במחנה החדש ברוב גדול. מה לעזאזל משובש אצלכם? נראה כמו סימפטום אשלייתי הנובע מנהייה אחרי החדש והאולי-נוצץ. גם אצלם יש מחרחרי ריב דומיננטיים, במקרה הזה ענבל גבריאלי, שדווקא יצאה תותחית במו"מ שלה עם בוקי נאה. אגב, כל הקטע הזה של מו"מ במקרה נראה לגמרי מבוים. במקרה שניהם הגיעו בערך באותו זמן? יאללה יאללה.

הפרק הראשון: נאה דורש נאה מקיים
העונה הראשונה והאחרונה שצפיתי בה במסגרת הגרסה הישראלית של "הישרדות" הייתה הראשונה. אחרי מריחת זמן אטומית ואי אילו תאי מוח שלעולם לא אקבל עוד, ידעתי שיחסיי עם התוכנית הזו נגמרו. עד לאחרונה, מסתבר, כשהתברר שהולכת להיות גרסת סלבס.

הנהייה אחרי תרבות הסלבס היא לא ממש חלק מחיי. בשלב מסוים הפסקתי לנסות להבין מי הם אותם תוצרי טלנובלות-ומאוחר-יותר-ריאליטי שזכו לראיון עמוק בעיתון והצהירו בו על האמת הפנימית שלהם, אבל בתוכנית כמו "הישרדות" העניין הזה שונה. מעבר לאנה ארונוב בביקיני, מטרה נעלה בפני עצמה, "הישרדות" מצליחה להוציא ממתמודדיה את לשד נשמתם, את פרצופם האמיתי אחרי שרעבו ותיככו עצמם לדעת, וכבר על הנייר היה אלמנט מציצני מרתק בלראות אותם מושלכים על אי ומשוסים זה בזה.

הפרק הראשון הצדיק את הציפיה הזו והציג נראטיב כמעט מושלם. הוא היה מוצלח הן מהבחינה המציצנית הזו והן בהשתלשלות האירועים. הפתיחה הסמלית עם משימת התנפלות של אנשי הביצה אל תוך ביצה אמיתית (תכל'ס זה היה בוץ, אבל נחליק), שבסופה ניפתה את מי שכבר בשלב ההוא הסתמנה כמעצבנת מכולם, איריס בר און, סיפקה התחלה משמחת למדי. עד מהרה התברר שיש לה טוענים ראויים מאוד לכתר המפוקפק, בראשם איתי שגב על חפירותיו הארכיאולוגיות וניסיונות ההצחקה הבלתי פוסקים (והבלתי מצחיקים), ובוקי נאה כמשקיף מהצד שלבסוף מתפלא על כך שנשאר בצד.

ההערות של נאה על עמיתיו היו מדויקות בחלק מהזמן, ומובן שקשה לעמוד בפני הדחף להתנשא מעל חלק מהמתמודדים שם, אבל כנראה שצריך לאחוז במעט יותר מודעות עצמית מזו שהפגין בוקי נאה. ולא שהוא לא הפגין. על עצמו הוא העיד, "הביאו אותי לכאן למרות שאני שמן, קירח, מזיע, עם שפשפת", ולכך ניתן להוסיף "קולני ושתלטן ונוחר כפטיש אוויר", אבל בסופו של דבר אדם שמתפשט כליל קבל עם ועדה לא ממש רשאי להעיר על פגמיהם של אחרים. כאשר נבחרו לבסוף השבטים כמו במשחק כדורגל בבית ספר ובוקי הוא שנשאר אחרון, הוא אמר בכנות שהמעמד היה מבייש. כולם רוצים להרגיש שייכים, גם אם זה לאנשים שלפני רגע בזת להם.

חלוקת השבטים הייתה מעולה. צמד החברים אושרי כהן ואיתי תורג'מן, שתכננו לשחק ביחד את המשחק, נאלצו להיפרד ולבחור כל אחד את הרכב הקבוצות שלהם. בעוד תורג'מן עושה בחירות מדויקות ומושכלות, אושרי כהן נקט באסטרטגיה התמוהה שחברו הגדיר כאיסוף של "כוסיות ומגניבים". באופן בלתי מתקבל על הדעת, השני שנבחר כך לקבוצה היה איתי שגב. מה? ובזמן שהשריריים והמשורגות הצטרפו אל תורג'מן, כהן בחר בחלשים למדי ועל פניו הכריע את השיקול בין השבטים. החזק היחיד האמיתי שנבחר אצלם הוא מייקל לואיס, שמשום מה חרף חוזקו נותר שלישי מהסוף, אבל גם זה התפוצץ לקבוצה שלו בפנים כאשר המסכן התמוטט אחרי מאמץ יתר מרשים למראה.

אפילו באגף המגניבים שכיף להיות איתם ניצח תורג'מן, כשלבסוף ליקט אליו את משה פרסטר, איש כה חמוד ומצחיק, שחנו מתגבר כאשר איתי שגב נמצא באזור ומעמיד כנגדו פרספקטיבה כקומיקאי השני במשחק. השבט של כהן ספג מכה גדולה נוספת כאשר לבוקי נאה, שכאמור לא נבחר, ניתנה אפשרות להצטרף לשבט והוא בחר בהם. לא רק שהם חלשים משמעותית, אלא עכשיו מובטחת להם גם מניעת שינה.