"מד מן" עונה 5 פרק 10
כמה וכמה משפטים שנאמרו בפרק קלעו בדיוק למהותו ולטיבה של "מד מן" כולה. "הכישלון הזה, החיים האלה – זה ייראה כאילו הכל קרה למישהו אחר", אמר הארי לפול קינזי. זהו משפט שדון עצמו, למוד הדחקות ושכחה, אמר בעבר בווריאציות כאלה ואחרות. בבית החולים, אחרי שפגי התכחשה לילדה, הוא אמר לה, "צאי מכאן והמשיכי הלאה. זה לא קרה. ידהים אותך עד כמה זה לא קרה". עזוב את דיק וויטמן, לך תהפוך לדון דרייפר. אותו מוטיב של לידה מחדש שנוכח מאוד בעונה החמישית של "מד מן" ובקודמתה.
ליין פרייס שמע אף הוא משפט יאה מהבנקאי שלו: "אני רוצה לטוס, אבל אני חושב שננהג". הפרק כולו הציג בו אנשים שמשהו מונע מהם להמריא, אבל עד סוף הפרק חלקם הצליח להפסיק לנהוג ולהתחיל לטוס. המובהקים שבהם היו דון, שטס שתוי ביגואר, העלה עוד ועוד הילוכים ולמחרת חזר לאיתנו המקצועי; וכן פול, שלמעשה הוא היחיד שיעשה זאת בפועל בעזרת כרטיס הטיסה שנתן לו הארי, בדרך אל חיים חדשים.
הארי קריין נגד הרא קרישנה
היה נחמד עד מאוד להיתקל כך בפול קינזי. ראינו אותו לאחרונה שתי עונות קודם לכן, כאשר פתח את דלת משרדה של פגי וגילה שגם היא עזבה את הסוכנות לטובת פתיחת 'סטרלינג קופר דרייפר פרייס'. הוא עצמו נשאר מאחור, דחוי וחסר חשיבות, אף אחד לא אוהב אותו או רוצה בו. היעלמותו מהסדרה בסוף העונה השלישית הייתה מאוד חדה כי הוא היה שם מאז יומה הראשון, והשיבה שלו דווקא עכשיו הייתה מאוד מדויקת. היא הצליחה לספק סגירה לדמותו, להעמיק אותה בדיעבד ואף לשפוך באמצעותה אור על יתר הדמויות.
קינזי תמיד נהה אחר הבון-טון האופנתי, ובשנות השישים לא חסרו כאלה. בראשית העשור הוא כתב מחזות ביטניקים יומרניים, יצא עם בחורה שחורה והצטרף עמה לנסיעה למיסיסיפי במאבק על זכויותיהם, עכשיו התחבר להַרֵא קרישנה, ואם הארי קריין איבחן נכון – וסביר להניח שכן – פול גם היה תחת השפעת LSD במסיבת הרווקים של קן קוסגרוב. לפיכך רוב הזמן שימש קינזי כדמות מעט נלעגת, תמיד פחותה ביחס לעמיתיו, עינו צרה תדיר בהצלחה של אחרים, אם זה קן שמפרסם סיפורים בעיתון, פגי שמטפסת בדרגות או הארי שחווה חיזיון כבר בפעם הראשונה שהוא מבקר אצל הקרישנה.
כמו מידג' שצצה פתאום בעונה הקודמת אחרי שנים שלא ראינו אותה ואז התברר לנו שהפכה לג'אנקית מסכנה, גם את פול אנחנו פוגשים ומגלים ש"פגע בקרקעית", כדבריו. במשך שלוש השנים מאז סגירת 'סטרלינג קופר' הוא עבר מסוכנות פרסום אחת לרעותה הירודה ממנה עד שהגיע אל פי הפחת. כעת הוא עוטה מדי נזיר מוכתמים, צופה ב"מסע בין כוכבים" דרך חלון ראווה של פיצריה ומייחל להקים משפחה עם חברתו הכאילו-רוחניקית אבל בעצם צינית, פרגמטית ובוגדנית.
הארי מפגין טוב לב ואיכפתיות שלא ראינו ממנו שנים. באמת לו חשוב לעזור לפול, וחרף הפצרותיה/איומיה של חברתו לאקשמי שיעזוב אותו במנוחה, הוא לא עושה זאת. תחת זאת הוא קולט מדבריה את הפרט הכי חשוב על אודות פול: "הוא המוכר הכי טוב שלנו" – פול מצליח להפיל ברשת הקרישנה הכי הרבה תועים חדשים, ועל כן מהווה עבורם נכס שאי אפשר לוותר עליו. הארי יוצא מגדרו ומארגן לפול התחלה חדשה בקצה השני של היבשת, להרחיק אותו מהכת ומחברתו המניפולטיבית. הוא משקר לו בנוגע לכישרון הכתיבה שלו, אבל יודע שהיכולת של פול לסגור לקוחות תעזור לו להסתדר שם, במקום שמשכיח מאנשים את כישלונותיהם ואת חייהם הישנים. לצד כרטיס טיסה לכיוון אחד, הארי נותן לפול 500 דולר מכספו, כמעט עשירית מהעלות של מכונית יגואר אי-טייפ.
בסופו של דבר לא הרא קרישנה גואל את פול, אלא הארי קריין. "הרבה אנשים אמרו שיעשו בשבילי דברים", אומר לו פול אסיר התודה, "אתה הראשון שעשה משהו". הוא מחבק את הארי בלפיתה מעוררת חמלה, הארי קולט את זה ומחזיר לו חיבוק אמיתי. אחרי המרדף של פול בעקבות כל מה שחם וחדש, הזקן, המקטורן, המקטרת המגוחכת – הפרק הזה מאפשר לנו להבין שכל אלה היו ניסיונותיו למלא את החלל, ניסיונות שכשלו שוב ושוב למצוא את זהותו העצמית, עוד אדם תלוש בעולמה של "מד מן". במקרה של פול קינזי, כנראה עקירה אל חיים חדשים במערב היא בדיוק הדבר שיועיל לו.
הגברים והנשים של שדרות מדיסון
מה שהארי סיפק לפול הוא הזדמנות להשתחרר מהכבלים שהשאירו אותו במקומו, ללכת לקראת התחלה חדשה, ותהליך דומה עובר על דון בפרק. זהו סוף השנה, אחת חדשה בפתח – זמן מצוין להשאיר את העבר מאחור ולהביט קדימה. לאורך הפרק דון עדיין חסר חשק בעבודה, עדיין מתהלך בנימה של "המשרד מתגעגע אל מייגן", אבל השיחות שלו עם פיט, ג'ואן ומייגן דוחקות אותו להתעורר ולהתרגש מהאפשרות לקבל את התקציב של יגואר ולהגיע לנימת "תתכוננו לקחת זינוק עצום קדימה".
השעות שדון בילה עם ג'ואן היו עמוסים בערגה וברבדים נוסטלגיים שאולי עשו לו קצת סדר בראש. שמות ואירועים מהעבר צפו ועלו, פרדי רמסן, ברט פיטרסון, הפרחים שג'ואן הייתה מקבלת כיאה לאישה הנערצת שאמה לימדה אותה להיות. בזמן שהתנגן ברקע השיר שג'ואן בחרה במכונת התקליטים, Christmas Waltz הנושן, כשם הפרק, דון סיפר לה על מה שאישה אחת אמרה לו על עצמה, "אני אוהבת להיות רעה ואז ללכת הביתה ולהיות טובה". זו הייתה בובי בארט מהעונה השנייה, שהתקשרה אליו הביתה כשאשתו והילדים שם.
בכך החלה בין דון לג'ואן שיחה אינטימית למדי על פגמיהם האנושיים, על הגבר שעושה לה עיניים ועל האישה היפה והמוכרת שמחכה לו בבית, על הגבר שיודע או אינו יודע מה הוא רוצה והאישה שעולם לא תוכל לספק אותם. אלה היו חייו של דון פעם, אלה הם כרגע חייהם של פיט, הרולד, ליין, הבנקאי שלו ורבים כמותם. כיום דון, בן 40, לא צריך מכונית ספורט בצבע אדום בוהק כדי להוכיח שהוא גבר, או מאושר. ואילו ג'ואן נשארת לבדה ומסתגלת לחיים בצלם של גירושין.
הכימיה בין דון לג'ואן אדירה, אבל הרגעים הקטנים בפרק בינה ובין רוג'ר ליבו עוד קצת את סיפור האהבה שלהם. כיאה לפרק ששוב ושוב מתאר השתחררות, שני הפרודים הטריים הללו מקבלים רגעים משותפים, ולמעשה יוצרים אינטראקציה ראשונה (שאנחנו רואים) מאז פרידתה של ג'ואן. חרף ניסיונותיו של רוג'ר לתמוך כלכלית בילד המשותף שלהם, ג'ואן לא מאפשרת זאת, וכשהוא מביא לה את הפרחים ששלח גבר אחר, עלי-חאן-דון-דרייפר, הוא שואל אותה בתסכול שלא ראינו אצלו מאז שנולד מחדש, "כמה פעמים השארתי אותך לבד עם כרטיס מגבר אחר?". את הדבר הפשוט הוא לא עושה – לשלוח לה פרחים.
תחזיות
"אתה יודע", אומר פיט לדון, "אם הייתי מספר לך בדצמבר שעבר שאנחנו מועמדים לקבל תקציב של מכונית, היית מנשק אותי בפה". ההבדלים בין דצמבר הנוכחי לאלה של שנים קודמות לא התבטאו רק בהערה של פיט, אלא גם בנוכחותו הפתאומית של קינזי. הפעם האחרונה שבה ראינו אותו הייתה לקראת חג המולד 1963, בסיום העונה השלישית. באותו פרק ליין פוטר על ידי מעסיקיו האנגלים אחרי שהרס להם בכוונה את תוכנית רכישת הסוכנות, וכאשר הבוס שלו צעק עליו בטלפון, ליין ענה באופן מבדח, "בסדר גמור, חג שמח!" וניתק – דומה מאוד למה שעשה הפעם עם עורך דינו שביקש את העמלה שלו. כלומר, נראה שלא בכדי נזרקו הסימנים וההקבלות האלה לעבר, אל התקופה המרגשת שבה פתחו החברים את הסוכנות החדשה ופעלו מתוך חדר במלון. השתחררו מכבלי האנגלים והלכו לקראת התחלה חדשה.
אבל בניגוד לדון ופול, האנגלי של המשרד לא מצליח להשתחרר מכבליו אלא רק מוסיף ומסתבך בהם, מתחפר בשקרים ובסודות. הבידוד של ליין ביחס לשאר דמויות הסדרה לא מאפשר לנו להבין כדי הצורך מה הסיפור שלו. פעם בכמה זמן מופנה אליו זרקור כמעט-תלוש ביחס למה שידענו עליו לפני או אחרי כן. מצער – ויש יאמרו מופרך – לגלות כיצד ליין פרייס בעל היושרה הגדולה, אותו אחד שסירב לקבל אפילו תשורה קטנה על הארנק שהחזיר למרות חסרון הכיס שלו, מועל עכשיו בכספים ומזייף חתימות.
כרגע לא ברור כיצד ליין המחושב הגיע למצב שבו הוא נמנע מלשלם מסים להוד מלכותה, אבל ענייני המס הבריטיים מהווים נושא חם בתקופה – הביטלס פתחו את Revolver, שלאחרונה דון האזין לו לזמן קצר, עם השיר Taxman המבקר את המדיניות הדרקונית של רשויות המס, וחמש שנים מאוחר יותר הרולינס סטונס העבירו את עסקיהם אל מחוץ לבריטניה, כדי להרוויח משהו שיאפשר להם לשלם את חובם לשומה.
כך או כך, ליין לא נשאב לתחושה המשלהבת במשרד, ולא נותר לו אלא לפלל לכך שיזכו בתקציב של יגואר כדי שיוכל להחזיר את הכסף שגנב. "אלה תחזיות", אמר לו הארי, "הן נגזרות מהמציאות אבל הן תקוות וחלומות". כולם נשענים בסופו של דבר על תקוות וחלומות – דון שרוצה את יגואר, פול שטס מערבה, ג'ואן שפותחת דף חדש – אבל ליין הוא היחיד שמסכן אגב כך את עתידו.
"מי יתן ומשאלות השנה החדשה שלך יתגשמו"
("ואלס חג המולד")