ספוילר "קומיוניטי" 3.12
לקח לי רגע להבין למה החברים כל כך שמחים לראות זה את זה ומברכים אחד את השני לשנה טובה, עד שקלטתי שהפרק אמור היה להיות משודר אחרי חופשת החגים, מתישהו בינואר. הפרק הקודם הציג לנו אותם כבר אחרי הברכות-לשלום הללו, כך שהחליפו בין הפרקים, וטוב עשו. הפרק הזה היה אקסצנטרי ולא ידידותי לצופים חדשים. מצחיק יותר, אבל גם מוזר.
מה שהיה נחמד זה שהכל התדרדר בהדרגה, במיוחד אצל ג'ף. כשהוא נכנס אל חדר הלימוד בטיזר והתייחס אל השחצנות-שגם-לה-יש-שחצנות החדשה שלו הייתה מאוד משעשעת. בריטה עם ה"הלו?" כשגילתה שהוא הלך לפסיכולוגית אחרת, וה"הלו" המחויך שלו בתגובה. זה עוד נראה נורמלי מאוד גם מאוחר יותר כאשר הודה לליאונרד באדיבות לא אופיינית על המחמאה ועל תרומתו למדינה, אבל רגע אחרי כן הגיע הדיקן והתמוטט לנוכח שדה הכוח היהיר שלו – אפילו הצל שלו! – והכל כמובן התחרפן כליל במסיבת בר המצווה, אחרי הרבה יותר מדי מחמאות מצד נשים עוגבות בגיל העמידה.
אהבתי את חיקוי פרנץ' סטיוארט על ידי פרנץ' סטיוארט, שלא הייתי בטוח שזה באמת הוא עד שווידאתי אחרי הצפייה. מגניב לחלוטין מצדו לספק כאלה בדיחות חדות על עצמו (- "בשלב מסוים, אם אתה חכם, אתה עובר לניהול לפני שמכרה הזהב שקרוי 'פרנץ' סטיוארט' מתייבש". – "אה, פרנץ' סטיוארט!"). גם יתר החיקויים, כלומר החיקויים האמיתיים, היו מצוינים. הכי הצחיקה אותי הערת שתי הגרסאות של מייקל ג'קסון, "זה מאוד נדיר", והחיקוי לאופרה היה מדויק מאוד, אבל שועשעתי במיוחד ולאורך זמן מהבדיחה על ראיין סיקרסט. כבר היו בעבר אזכורים ב"קומיוניטי" לדימיון בין ג'ואל מקהייל לסיקרסט, אבל מי שלא צופה ב"מרק הוליוודי" – שם השניים חולקים את אותה אכסנייה, רשת E! – לא מכיר כנראה את עומק האובססיה של הדאחקות על סיקרסט מצד מקהייל. שנים שהוא עושה את זה בכל הזדמנות אפשרית, והנה כולם (בערך) יובאו לכאן והונצחו לטובת המעמד. עונג גדול. ואם כל הסלבריטיז האלה לא הספיקו, הדי ג'יי בדמותו של הדיקן היה הדובדבן שבקצפת.
אבל כמובן שהסיפור המהותי יותר היה זה של עאבד, ששוב מאבד את זה. רגע של חפירה קלה, חוששני: בהקשר הזה אהבתי את שם הפרק, "אימפרסיוניסטים מודרניים". על פניו אין פה שום קשר לאימפרסיוניסטים (מעבר לדימיון אטימולוגי מסוים בין Impression ל- impersonation, מעניין אם גם זה מכוון), אבל כזרם אמנותי שדגל ב – כהגדרתו הקולעת של מילון בבילון – "התרשמות אישית במקום תיאור מדויק של המציאות", ניכר קשר רעיוני הדוק לעאבד בפרט ול"קומיוניטי" בכלל. טרוי לא רצה שהחברים יירתמו לעזור לעאבד באופן שבו ביקשו לעשות, כלומר לגרום לו להתמודד עם מעשיו, אלא בדרך שלא תפגום בחוויה שלו. אבל החברים צדקו, כפי שטרוי הבין כאשר חזר לדירה. בלי להטיח את המציאות בפניו של עאבד, זה לא ייפתר.
שוב מעניין להסתכל על העניין הזה בהקבלה שבה עאבד = "קומיוניטי", מה שבעליל מכוון, כפי שאמר עאבד לעצמו בדרימטוריום: "זה ממש מטורף. ולא נגיש ואולי אפל מדי". כל הדמויות בסדרה הזו מוזרות או משובשות בדרך כזו או אחרת, אבל יחסית לעאבד הן מהוות משקל נגד מציאותי כנגד הבריחה התמידית שלו אל תרבות הפופ. בפרק הזה התברר לנו שאפילו טרוי, השותף הקבוע שלו לשטויות ולדרימטוריום, משאיר רגל אחת על קרקע המציאות, אבל התגלמות כזו חורה לעאבד. למרות שהוא לא רוצה לאבד את טרוי כחבר, הוא נסוג ממנו לאלתר אחרי הביקורת שלו עליו. מעדיף לשחק לבד, אפילו נמנע מלחיצת היד הקבועה שלהם אלא מיד מסתובב והולך, וכאשר הוא בתוך הדרימטוריום הוא מתנחם בעצמו המרושע, פתח לעוד הסתבכות פסיכולוגית רגשית בלתי נשלטת מעדות פרק הכריסמס הקודם.
המשך יבוא, וזה נראה שווה ולו כדי לראות נתח מהותי יותר מעאבד המרושע. קול קול קול. הוט הוט הוט [1].
[1] מתישהו בפרומו של חם?