"עברנו חוויה אישית קשה".
(בר מנסחת את רגשות צופי "המירוץ למיליון")
היזכרו רגע בפעם האחרונה שבה סחטתם תפוז, כיצד נראה הפרי לאחר המעשה. כמוש, קמוט, אינו ראוי למאכל. כך מגיעה העונה השנייה של "המירוץ למיליון" אל סוף המסלול. כמו רץ מרתון שחוצה את קו הסיום בלי אוויר ועם הלשון בחוץ, בלי שלאף אחד מהצופים בשוליים כבר יהיה איכפת; למודי גנבות דעת בדמות לקטים ללא התראה, צילומים רבים של אותו מאורע והרבה יותר מדי מקצים בלי הדחות. ברוכים הבאים למופע של התקועים.
שלא במפתיע, גם הגמר היה קרדום לחפור לנו בו, ונפתח בסדרה של פטפוטים מייאשים על האופן שבו אינה ובר גילו כמה הן שוות ביחד, עד כמה שושי ושושה מאוהבים וכיצד האחים הראל התקרבו זה אל זה ולמדו זה על זה. אחרי עונה שגם ככה אכלו לנו בה את הראש על כל שעל, ושלמדנו בה על המתמודדים הרבה יותר מכפי שרצינו לדעת, כל מה שביקשנו הוא לראות את המשימות האחרונות, להתבאס על ההפסד של עקיבא וענהאל וללכת לישון. בכל זאת, שבוע חדש לפנינו.
אבל לא. העונה הזו יצאה מגדרה כדי להמאיס את עצמה עלינו, והגמר היווה תצוגת תכלית של המיאוס הזה, נפתח בשמונה דקות של להג מיותר ועבר לעשר דקות פרסומות לקראת יותר משעתיים נוספות של מריחת זמן. גם בהמשך עם המשימות זכינו להררי פרשנויות מצד המתמודדים על הערך של הגמר בשבילם, החשיבות שהם מקנים לגמר והסיבות שבעטיין הגמר משמעותי עבורם. ובל נשכח את החוזק שהם מצאו בעצמם ובשותפיהם לדרך, את הדברים שגילו ברעיהם ובלבבם הם, וכמובן האופן שבו הזוגיות שלהם משלימה את עצמה, או משהו כזה. אחרי כל כך הרבה זמן במחיצת המתחרים הללו, ואחרי כל כך הרבה מלל ודישה וטחינת מים וחזרה על דברים שכבר נאמרו או שראינו במו עינינו על המסך, גם מתמודדים חביבים הפכו לבלתי נסבלים, לא כל שכן נודניקים שמלכתחילה היו מעצבנים.
בפרקי הגמר המשימות שאפיינו את רוב העונה, כלומר הבחירה בזול וביצירתי (או רק זול), פינו את מקומן לטובת קורטוב של אקסטרים שעד כה חסרונו היה מורגש. יש להניח שלא בכדי זה נעשה בשלב שבו יש פחות מתמודדים לשלם עליהם. בהזדמנות אחת המתחרים הורדו בכבלים מבעד לתקרת המוזיאון למדע ואמנות בסינגפור, ובהזדמנות אחרת, במשימה האחרונה, הם הילכו על חבל בשחקים – שתי משימות עם קסדה פרק אחר פרק!
אבל כמו בעונה הקודמת, גם הפעם המשימה האחרונה לא נראתה הוגנת, כזו שמפלה זוגות מסוימים. אם בגמר העונה הראשונה המתמודדים נדרשו למשימה פיזית של סחיבת גלובוסים כבדים במעלה גבעה, הפעם נאלצו המתחרים להלך על חבל בין מגדלי מלון מרינה ביי סנדס ("סוג של עכו", כהגדרתו של טום לפני שהודח בפרק הקודם) תוך שמירת שיווי משקל הדדית, האחד תומך בשני. יש סמליות יפה במשימה הזו, אין ספק, אבל יחד עם זאת היא פגעה דרסטית בסיכוייהם של זוגות בעלי הפרשים משמעותיים במשקל ובגובה.
זו הייתה סיומת לתקופה ארוכה ומייגעת שבמהלכה לא הייתה כמעט אף הדחה, החלשים שבינינו חששו שזה לעולם לא ייגמר. בר ואינה, שמעולם לא היו מהזוגות המעניינים במירוץ, ניצלו ממלתעות המטוס-חזרה-הביתה פעמיים חרף העובדה שהגיעו אחרונות: בפעם הראשונה אחרי מקטע שהוגדר מראש ככזה שאין בו עצירה, ובפעם השניה לאחר ההתנהלות המפוקפקת מול עקיבא וענהאל. כבר חשבנו שהקארמה מיד מרימה את ראשה והנה הבנות עפות רגע אחרי שנהגו בחוסר ספורטיביות, אבל לא. זה היה קטע מירוץ נוסף ש"הוגדר מראש כאחד ללא הדחה", השלישי מבין ארבעה, למרות שעד השלב ההוא הוצהר תמיד שיש שלושה קטעי מירוץ כאלה. על פניו זה עשוי להתפרש כמו משהו שנועד להנדס שלישיית או רביעיית גמר מסוימת, אבל את זה ניתן לחובבי תיאוריות הקונספירציה לשער.
כך או כך, הקארמה נוצחה: בר ואינה זכו. למרות ההצלות במהלך המירוץ, בסופו של דבר השתיים הצליחו להפתיע ולהפגין לא פעם תושיה וחוזק נפשי מעוררי הערכה. משימת החבל המחישה זאת יותר מאי פעם, כי ניכרה בה ההתעלות הגדולה של אינה על הפחד והדרך שבה בר מעודדת אותה להמשיך. בכל זאת, קשה להשתחרר מהמחשבה שהשתיים לא היו אמורות להגיע למאני טיים, ובטח שלא לגרוף את המאני. אחרי עונה שגם ככה מרטה אט אט את עצבינו מכל הסיבות הלא נכונות, אקורד הסיום הזה צורם למדי.
—