חלק ז': "אימפריית הטיילת"
ספוילר לעונה השנייה

(חלק א': "המשרד")
(חלק ב': "פרינג'")
(חלק ג': "שובר שורות")
(חלק ד': "משחקי הכס")
(חלק ה': "צדק פרטי")
(חלק ו': "ילדי האנרכיה")

איזו עונה מרהיבה של "אימפריית הטיילת". אמנם לא מושלמת, נרשמו בה כמה חריקות (אחת גדולה מהיתר – ניסיון ההתנקשות הגמלוני בנאקי), אבל אני לא באמת יכול להתלונן על סדרה שסיפקה כמות כזו גדולה של רגעים מרעישים ומדהימים לכל אורכה, כולל קטנים יותר שהשארתי בחוץ, כמו הרצח של ג'ון מקגאריגל, איש המחתרת האירית. המשובחות הזו, שהחלה כבר בשלהי העונה הקודמת עם הגעתו של ריצ'ארד הארו, העלתה את "אימפריית הטיילת" לליגה של הגדולות במקום להסתפק בהיותה בידור מהוקצע.

העונה הזו לבדה אחראית לארבעה רגעים מדהימים מבחינתי השנה בטלוויזיה. אלה הן בסדר עולה, כולל ציטוטים ממה שכתבתי על הפרקים:

4. ריצ'ארד הארו.

הדמות הכי טובה, מרגשת, לופתת לב היום בטלוויזיה לטעמי. אי לכך אפשר להבין את אובדן העשתונות ואת זעקתי כלפי המסך כאשר הכניס את הקנה אל פיו.

הריק הגדול הוא זה שהכי מרוחק מהמילים, התוהו ששואב אליו את ריצ'רד הארו. תוגה שחורה של אדם שחושב שהוא מפלצת, שבטוח שהתנתק לחלוטין ממה שעושה אותו בן אנוש, שאינו ראוי לחברת אדם או לחיים בכלל. אין כרגע דמות בטלוויזיה שכל משפט שני שלה מצליח להשפיע עלי ככה, ממש לטלטל אותי, בנייה מושלמת של הדמות ומשחק פנומנלי של ג'ק יוסטון. מילותיו לא היו רבות כי חצי פרק הוא הסתובב לגמרי לבדו, אבל המעט הזה היה מעל ומעבר.

גם הפרוזאיות של התנהלותו ריתקה אותי, והיא עשתה זאת תוך שהיא נוסכת עצב עמוק. ואז כשהוא הכניס את הרובה אל פיו, צעקתי אל הטלוויזיה באמוק "לא לא לא לא!". בּיַרכּתי מוחי חשבתי שאין שום סיכוי שהם יהרגו דמות כל כך ממגנטת, אבל לא נרגעתי עד שהוא הוציא את הרובה מפיו.

3. ג'ימי מתנפל על אמו.

קהות הרגשות של ג'יליאן לנוכח ג'ימי השפוף הייתה מהממת. יושב מולה בנה האבל – אהבת אמת או לא – והיא כבר מנסה להשכיח ממנו ומבנו את זכרה של אנג'לה, בדרך לתפוס את מקומה. מכל היבט. ואז הוא קפץ אליה וחנק אותה, הטיח בה מנטרה כאילו כפאו שד. "אני אזכור! אני אזכור!". וכל אחד כזה נשמע כמו מנייה, ספירה. אני אזכור את אנג'לה, אני אזכור שגרמת לי להתנקש בנאקי, אני אזכור ששכבנו כשהיינו שיכור, אני אזכור את כל מה שנחזה בפרק הפלאשבקים הזה. אני זוכר כל הזמן.

http://youtu.be/6ht7Nx2lAMI

2. נאקי רוצח את ג'ימי.

כתבתי על הפרק הזה במעין ריחוק ולא טרחתי לציין עד כמה הרגע המסוים הזה היה מהמם. עם כל עוצמתה של התחושה המוקדמת, של ג'ימי הסוגר את ענייניו בעולם הזה, קשה היה להאמין שנאקי יורה בג'ימי, הבחור שהיה כמו בנו. ג'ימי עוד חרחר על הקרקע וחשבתי שאולי באמת בזה נסתפק, אבל לא. נאקי ירה פעם נוספת. העבר הדהד ברגעים האלה. "חשבתי שאהבת אותי", ג'ימי אמר לו בסוף העונה הראשונה. "אני לא אבא שלך", ענה לו נאקי. לעזאזל.

http://youtu.be/YZS6_vv43Ac

1. ג'יליאן מכה את הקומודור.

היא סועדת ומאכילה אותו, דואגת לו. אתה חייב לאכול, לואיס. אתה זוכר איך נפגשנו? "נפגשנו". אנחנו עצמנו יודעים איך הם "נפגשו", נאקי הביא אותה אליו לבקשתו, ילדה בת 13 שהוא אפילו לא שאל לשמה, והקומודור הבזוי אנס אותה. אבל היא, באותה ארשת רומנטית-נוסטלגית, מספרת לו שלעולם לא תשכח את החיוך שלו, כזה שהיא רואה אצל ג'ימי לפעמים. היא מסתכלת על בנה ורואה את אביו. היא נזכרת איך הקומודור הערה לתוכה יין, היא מעולם לא חשה כזה דבר, כמה מקסים. היא שכבה למטה והוא העלה אותה אל הקומה העליונה, למיטה שלו, והיא נרדמה וחלמה על גלים.

וכאן זה משתבש, כאן הזיכרון האיום סוף סוף הזה מרים את ראשו האמיתי, את פרצופו המכוער. שום רומנטיקה ושום נוסטלגיה, אלא סיוט שעד היום מעיר אותה בלילות. מסכן הבן שלה, שהיא רואה בו לפעמים את פני אביו השפל כאשר הוא מחייך. היא הרגישה פתאום שהיא נמחצת, בלי יכולת לנשום, וככה גם אני הרגשתי בזמן ששמעתי אותה מספרת את זה. הוא היה מעליה, חופן וממשש, מריח מוויסקי ומטבק, מכסה בידו את פיה. אתה זוכר את הלילה הזה? תענה על השאלה!

עם כל סטירה שהיא הנחיתה על הקומודור, שעוד בזמן דבריה נראה נאבק עם הזיכרון הזה, אשם ומבולבל וחסר ישע, הרגשתי בעצמי מכות בבטן, מבפנים. "אימפריית הטיילת" הולכת ומתממשת לכדי יצירת מופת.

http://youtu.be/y3FNKxFbX8g