"מד מן" עונה 4 פרק 3, פרק עצוב ומכמיר לב גם בצפייה השלישית (או הרביעית? איבדתי ספירה).
"הדבר היחיד שמונע ממך להיות מאושר, הוא האמונה שאתה לבד".
(אנה דרייפר לדיק וויטמן, "מד מן" עונה 2, פרק 12)
"אני יודעת עליך הכל ואני עדיין אוהבת אותך".
(אנה דרייפר לדיק וויטמן, "מד מן" עונה 4, פרק 3)
איזה פרק יפה ומכמיר לב של בדידות. דון, ליין וג'ואן – כל אחד מהם נאלץ להתמודד ולהיאבק עם היותו לבד, כל אחד מהם נתון לנסיבות שאינן בשליטתו. זה היה מרגש במיוחד. בנשף המסכות התמידי ש"מד מן" מתארת, היא מצליחה לגעת יותר מכל כאשר אחת מהמסכות מוסרת, וביתר שאת כשמדובר בדון דרייפר. בעיניי הפרק היפה ביותר בסדרה עד כה הוא "הצועניה והנווד", שבמסגרתו חשף דון את זהותו האמיתית בפני בטי, דבר שאף אוזכר בפרק הזה.
גם הפעם זכינו לליטרת הנפש של האדם שמאחורי דון – דיק, וזה היה עצוב לא פחות. יש שמכירים את דון ויודעים על דיק, אבל רק אחת מכירה את דיק ויודעת על דון. אנה דרייפר היא האדם היחיד בעולם שיודע עליו הכל ועדיין אוהב אותו. היא המפלט שלו, הרוגע הפסטלי שלו, היא הקייפ-קוד הוותיק שלו, היחידה שהוא יכול להגיע איתה לאינטימיות אמיתית וכנה, בלי שאפילו יהיה שם משהו מיני. עכשיו היא הולכת למות מבלי שתהיה לו יכולת קלה לעשות משהו בנוגע לכך. אין לו שום השפעה על ענייני המשפחה הזאת, הוא רק גבר – דיק או דון, לא משנה – בחדר כלשהו עם פנקס המחאות. חסר אונים, הולך לאבד את הדבר היחיד שמפיר את בדידותו.
דיק + אנה '64. 64 הייתה שנה ארורה. ממבטו של דון בסוף הפרק אחרי שג'ואן שואלת "שנתחיל את 1965?", לא נראה שהוא מאמין כי השנה שבפתח תהיה טובה יותר. שם הפרק הוא כמובן אירוני במפגיע, אין שום דבר טוב בחדשות שדון מקבל לאורך הפרק, מלבד אלה שליין נותן לו בנוגע למצב הכלכלי של החברה בשנה החולפת. אבל זו לא רק האירוניה אלא גם הסמליות העמוקה שבסיפורה של סטפני, האחיינית של אנה, שסיפרה על שותפתה שזנחה את ספר הפסיכולוגיה שלה לטובת התנ"ך ולמחרת בבוקר העירה אותה בשאלה האולטרה-נוצרית, "שמעת את החדשות הטובות?". התרפקות על הבטחות לישועה עתידית על חשבון ניתוח של המצב הקיים והמוביל אליו, אימוץ חוסר הידיעה על פני התמודדות. השותפה של סטפני משוגעת בעיניה, אבל היא עצמה משתפת פעולה בליבוי חוסר הידיעה של דודתה.
ואולי, ככה בקטנה, שם הפרק הוא גם ניסיון ליצוק מעט אופטימיות לעתיד, לטעת תקווה לאותה ישועה אפשרית, חרף מבטו של דון לבסוף.