הרבה פעמים כותבים על משהו שהוא הדבר הכי טוב שאתם לא רואים, אבל ברוב המקרים זה לא בהכרח נכון. ישנה תחושה שבמקרה של "גברים בגיל הזה" הקביעה הזו קרובה יותר לאמת, שגם בקרב חובבי טלוויזיה טובה היא עברה מתחת למכ"מ. ככזו, אין הפתעה שעם תום העונה השנייה שלה ביולי האחרון, בוטלה הסדרה על ידי רשת הכבלים TNT, ששידרה אותה.
"גברים בגיל הזה" מגוללת את סיפור חייהם ג'ו, אואן וטרי (ריי רומנו – שגם יצר את הסדרה יחד עם מייק רויס – אנדרה ברואר מ"רצח מאדום לשחור" וסקוט באקולה מ"זינוק לאתמול"), שלושה חברים ותיקים שעומדים פני סיום העשור החמישי לחייהם ומנסים להתמודד עם מה שנקרה בדרכם. נישואין, גירושין, ילדים, עבודה, תחרותיות והצורך להתבגר.
עם עלילה כזו "גברים" מלכתחילה הייתה נטע זר ב-TNT, ערוץ הכבלים המצליח בזכות סדרות משטרתיות כמו "המפענחת" או נוסחה כמו "העוקץ". למעשה, היא הייתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל בערוץ, התגלמות של טלוויזיה ניואנסית ועדינה, אבל לא רק מהז'אנר האסתטי ורב הרבדים של "מד מן", אלא כזו שנדמית הרבה יותר יומיומית, ארצית. סדרה שההתרחשויות בה נוגעות ללב באופן הכי פשוט, הכי ישיר, הכי בלתי אמצעי ולכאורה הכי לא מתאמץ. סדרה שבה מגע של אדם אחד בזרועו של השני מהווה קתרזיס מרגש, או סצינה שבה דמות יושבת על הספה מאובנת מאימת חייה בלי יכולת לקום אל הטלפון היא רגע מסעיר מאין כמוהו. "גברים בגיל הזה" סיפקה את הדבר הזה שוב ושוב, ובין לבין הייתה כל הזמן משעשעת ומחממת לב.
מעצם הווייתה "גברים בגיל הזה" היא התרסה כנגד הטלוויזיה של ימינו. הדמויות הראשיות שלה, שלושת החברים מאז ומתמיד, מתחילות את הסדרה בדיוק בגיל שבו הם יוצאים מהפלח הדמוגרפי החשוב ביותר בארה"ב למדידת הרייטינג, גילאי 18-49. זו הייתה בחירה אמיצה ומעניינת מצד ריי רומנו, שלפני כן היה אחראי לאחד הסיטקומים המצליחים של אותה תקופה. יחד עם היוצר-שותף מייק רויס, שכתב אף הוא ל"ריימונד" וזכה על כך בפרס אמי, הם שברו חזק לכיוון אחר לגמרי, כזה שלא מנסה ליצור את הלהיט הבא אלא דבר חדש לגמרי, משהו שאין על המסך. "פשוט התחלנו לדבר", מספר רויס על האופן שבה נהגתה הסדרה, "וכל מה שדיברנו עליו היה תחושות אמצע החיים האלה. היינו ערים חצי לילה. לשנינו, במיוחד לו, בדיוק הייתה ההצלחה העצומה הזו, ותהינו 'זה הכל? זה נגמר? זה הסוף של כל מה שהיה?'".
וכך הגיע העוף המוזר הזה והציג משהו שכבר לא רואים בטלוויזיה של ימינו, דרמות מהאסכולה של "שלושים ומשהו", רק עשרים שנה קדימה. הייתה ב"גברים בגיל הזה" איכות דומה לסדרת היאפים ההיא, תצוגה של מקוריות ורכות. האופן שבו היא נעה בין השחוק לדמע – ולא פעם גם מאזנת את השניים לכדי רגעים ארוכים עם חיוך מטופש ודמעות בעיניים – נטה לשלמות. הדברים שעוברים החברים ג'ו, אואן וטרי, נראים קשים לפעמים, אבל גם אז תמיד ניכרות החמלה והאהבה של היוצרים כלפי גיבוריהם. תוך תמרון פרוזאי בין העבודה למערכות-יחסים לחיים, היקום יכול להכות אותם ואכן עושה זאת מעת לעת, אך יחד עם זאת הגאולה שלהם תמיד קיימת ותמיד נוכחת בפרטים הקטנים, וזה מה שהפך את הסדרה הזו ליצירה הכי אנושית ומקסימה על המסך.
בסופו של דבר ההתרסה הזו לא הצליחה. לא מבחינה כלכלית, על כל פנים. למרות מיעוט הצופים חודשה הסדרה לעונה שנייה, אבל עם ההיחלשות הנוספת במהלכה וחרף אהבת המבקרים, פרס הפיבודי שבו זכתה ופרסי האמי שאנדרה ברואר היה מועמד להם – "גברים בגיל הזה" בוטלה כאמור. הנחמה המשמעותית היא שבסופה נקשרו קצוות ופרק הסיום משמש סוף הולם לסדרה כולה. כעת כשהעונה השנייה והאחרונה מגיעה אל חם 3 (ימי ראשון ב-22:30), כדאי לבוא ולהיפרד.