באיחור לגמרי לא אופנתי ולא מגניב מגיעה "ספרטקוס: דם וחול" אל ערוץ ליניארי בארץ. אמנם גרסה מרוככת ביחס למקור (שכבר היה זמין ב-VOD של כן, ואולי עדיין) עם חיתוכי קטעי אלימות קשה ומין בוטה שהסדרה משופעת בהם, אבל מן הסתם באופן שממש לא אמור לפגוע בצפייה.

הנה מה שכתבתי עליה בעבר (ללא ספוילרים).

סיימתי לאחרונה לצפות ב-13 פרקי העונה הראשונה של "ספרטקוס: דם וחול", הסדרה של רשת הכבלים Starz ששברה להם שיאי רייטינג במהלך השנה. אכסנייתה דלת התקציב של הסדרה הייתה לה לרועץ בתחילת העונה – הדבר הכי בולט לעיני היה ה-CGI הזול, המגוחך לעתים והקלאוסטרופובי לעתים אחרות. גם בפני עצמה הבעיה הייתה בולטת, אבל נוסף לה מיקומה ההיסטורי של העלילה שפשוט לא מאפשר להימנע מהשוואות ל"רומא" של HBO ו-BBC, אחת הסדרות הכי עתירות תקציב אי פעם, וההשוואה בתחילה לא עשתה חסד עם "ספרטקוס". לצד האפקטים הרעועים נחו טקסטים מליציים ועתירי פאתוס כמתבקש מהתקופה, משהו נוסף שנדרשתי להתרגל אליו, אולם למרבה המזל המשחק היה מצוין ללא יוצא מן הכלל.

אני עדיין לא בטוח אם בחלוף הפרקים פשוט התרגלתי לאפקטים הדלים בגלל שהסדרה הלכה ונעשתה מעולה יותר ויותר, או שמא כמו העלילה גם התקציב גדל והאפקטים השתבחו. על כל פנים נדמה שכך קרה, הגם שהם עדיין רחוקים מהתקציבים המפוארים של HBO. ואם חשבתם ש"רומא" אלימה ועתירת מין, הרי שלעומת "ספרטקוס" מדובר באגדת ילדים חביבה. עם זאת, האפקטים הלא מושלמים תורמים לתחושה הגרוטסקית והמופרכת למראה כמויות הדם האדירות והאיברים המעופפים שגודשים את המסך, כך שבדיעבד הם הופכים את המחזות הללו למשהו שרוב הזמן אין בעיה אמיתית לצפות בו.

אותם דם ואיברים, הניתזים בסגנוניות ויזואלית נאה א-לה "300" של זאק סניידר, הם חבריה הטובים של "ספרטקוס", כמו גם הסקס והעירום ההדוניסטיים הבלתי כלים (כולל הפשטתה החוזרת ונשנית של לוסי לולס, לצהלת מעריצי "זינה" רבים). הם משקפים משהו נוסף הנובע מהפלטפורמה שבה משודרת הסדרה – רשת כבלים הנמצאת במקום השלישי, אחרי HBO ושואוטיים, שמרגישה שאין לה מה להפסיד. למרבה השמחה, גישת ה"אין אלוהים" לא מוגבלת רק לאלימות ולמין אלא חודרת גם לנבכי העלילה ויוצרת בהדרגה ספקטקל מחושב, רב עוצמה, רגש, רבדים ותפניות עלילתיות מפתיעות.

לא בכדי. את הסדרה יצר סטיבן ס. דקנייט, תלמידו של ג'וס ווידון שעבד תחת ניצוחו ב"באפי", "אנג'ל" ו"בית הבובות". אם בפרקים הראשונים של "ספרטקוס" – שעסקו יתר על המידה בחוויית אילוף הגלדיאטורים ובזירה – תהיתי מה הבחור לקח איתו מניסיונו מווידון, הרי שלאורך הזמן הבנתי שהמון. העונה הזו הייתה עקומה חדה כלפי מעלה, שורטטה באופן שנראה כי כולו נהגה מראש (מעבר לפרטים ההיסטוריים שעליהם הסדרה מתבססת, כלומר), ובסופה אני יכול לומר בלב שלם שהיא הייתה חוויה טלוויזיונית אפית ואדירה, משלהבת ומרגשת, שכמותה לא חוויתי כבר הרבה זמן. כזו שלאורך עונתה גרמה לי לצעוק, לדמוע ופעם אחת אפילו למחוא כף מתוך אינסטינקט. מהבחינה הזו "רומא", שאמנם אהבתי מאוד אבל אין ספק שהייתה מעט מפוזרת בעלילותיה, מוטלת בצלה של "ספרטקוס".

עצוב עד מאוד שאנדי וויטפילד, השחקן הכה סימפטי ומעורר הזדהות שגילם את ספרטקוס, חלה בסרטן. הוא התגבר עליו בתחילה ונראה שהוא חוזר לתפקידו, אבל הסרטן חזר לגופו ועל כן אילץ את ההפקה ללהק מחדש את התפקיד. אני תקווה שוויטפילד יחלים כליל וישוב לעונה השלישית (או לא, העיקר שיחלים).