מחקר חדש של שני חוקרים באוניברסיטת סאן דייגו, ג'ונתן ליביט וניקולס כריסטנפלד, בדק ומצא שלא רק שההנאה מהסיפור לא בהכרח ניזונה מהמתח שבחוסר הידיעה של מה שעתיד לקרות, אלא שכנראה ידיעת הסוף דווקא מגבירה את המתח ואת ההנאה מהסיפור. השניים ערכו ניסוי על מאות נבחנים (ביחס מוזר של 176 גברים ו-643 נשים) ונתנו להם לקרוא מבחר יצירות סיפורת קצרות – חלקן מז'אנר המתח וחלקן ספרות יפה – של סופרים דגולים כאנטון צ'כוב, אגתה כריסטי וריימונד קארבר. בחלק מהיצירות הם סיפקו ספוילר מנותק לסוף של הסיפור – מיהו הרוצח, הטוויסט שהופך את הקערה על פיה וכיו"ב – בחלק אחר הם הטמיעו את הספוילר במסגרת הפתיחה של הסיפור כאילו היה חלק אינטגרלי ממנו, ובחלק השלישי לא ספיילרו כלל. התוצאות בכל המקרים מלבד אחד היו חד משמעיות (ראו את הגרף למטה): מי שידע את הסוף נהנה יותר.
אמנם ארוכה הדרך בין סיפור קצר לבין צפייה בסדרת טלוויזיה. אני יכול להעיד מחוויה טרייה במוחי, שההנאה שלי מהעונה הראשונה של "משחקי הכס" נפגמה קשות ובעליל מהידיעה של מה שיקרה בשלביה הסופיים. באשר לצפייה מחדש – ברור שנהניתי מהצפיות השנייה והשלישית ב"הסמויה", אבל רבות מהטלטלות שחוויתי במהלכה לא ישוו לצפייה הראשונה הבתולית. במקרה של "באפי", כדוגמה נוספת, אני חושב שאם הייתי יודע על מעלליו של אנג'לוס בטרם עת, ההשפעה הכבירה של הרגע הזה עלי בעונה השנייה הייתה נגרעת לא מעט. מנגד, בצפיות הנוספות ב"מד מן" נראה שאני נהנה ממנה אפילו יותר, כך שמבחינתי ישנו כנראה קו מובהק מאוד בין ידיעת מהלכי עלילה בז'אנר מתח לבין "ספרות יפה". מצד שני, אני נהנה כל כך מהצפיות החוזרות בגלל שהזיכרון המחורר שלי מאפשר לי לחוות שוב מהלכי עלילה ששכחתי.
במחקר שלהם כותבים ליביט וכריסטנפלד כי "היכולת של אנשים לקרוא מחדש סיפורים מבלי שההנאה תיגרע, ולקרוא סיפורים שבהם מהז'אנר ניתן להקיש על הסוף, מרמז שמתח בנוגע לתוצאה אינו קריטי להנאה ואף עשוי לפגום בעונג בכך שיסיח את תשומת הלב מהפרטים הרלוונטיים של הסיפור ומאיכויותיו האסתטיות… קריאת הסיפור עם ידע מוקדם של תוצאתו עשויה לדמות לרהיטות תפישתית, שבה הנתונים המתקבלים מעובדים בקלות, חוויה שמתקשרת אל הנאה אסתטית, השפעה חיובית והתחברות חזקה לסיפור". דעו, אם כן, שבסוף כולם מתו והרוצח היה הטרמיט. באופן מעט אירוני, אם הסיפור מספיק חזק, העלילה שלו לא אמורה לשנות. חדשות רעות ל-The Killing.
