פינאלה "אורות ליל שישי"
חצי שעה אל תוך פרק הסיום הבחנתי פתאום שלא מדובר רק בירידה באיכות, בחזרה על עלילות או בשינויים דרסטיים מדי ברוח הסדרה שהפריעו לי, אלא שהיה חסר לי משהו משמעותי ביותר לאורך העונה האחרונה, וכנראה גם בקודמתה: המוזיקה של Explosions In The Sky. הגיטרות הקסומות של הלהקה הטקסנית הזו עיטרו את רוב הפסקול של הסדרה בעונותיה הראשונות, והמוזיקה שלה הייתה כל כך מהותית לאווירה ולרגש. זו הייתה סימביוזה לכל דבר. כיום כשאני מאזין ללהקה, מה שקורה הרבה, אותו לב של "אורות ליל שישי" הוא עבורי חלק בלתי נפרד מהמוזיקה. אבל בעונה האחרונה אלה שירי אינדי למיניהם שנשמעים ברקע של הסדרה, פוגמים בזהותה בלי ששמתי לב.
הבנתי את זה כאמור באמצע הפרק, ואז כמו במטה קסם רבע שעה אחרי כן פתאום הפך הפרק למה שהוא צריך להיות. לפינאלה, למשהו שאמור להתקעקע בי, לפרידה. התחכום והשונות של "אורות" הפציעה לכמה דקות באופן שהומחז היטב על המסך, ובהתאם המוזיקה של Explosions In The Sky פתאום חזרה להתנגן.
אבל אני מקדים את המאוחר. שלושת רבעי השעה הראשונים של הפרק לא באמת ריגשו אותי והיו צפויים. היה ברור שאריק ידחה לבסוף את ההצעה והמשפחה תעבור לפילדלפיה, היה ברור שהוא ילך אל אביו של וינס, היה ברור שהלה יבוא אל המשחק. בנוסף, הצעת הנישואין של מאט לג'ולי הרגישה לי מאולצת ותלושה, אם כי התגובה של אריק ותמי הייתה מצחיקה. סגירת הסיפורים של לוק ובקי במהלך הפרק הייתה מעניינת כפי שהם עצמם היו מעניינים עד כה, כלומר לא. ועד כמה שהיה כיף לראות את לנדרי, והיה כיף וזה נעשה מצוין, הוא כאן בסך הכל לסצינה אחת?
אבל אז הגיע המשחק בסוף, והוא נעשה מצוין. במקום הדרמה והבומבסטיות ניתנה לנו אותה מוזיקה שקבלתי על היעדרה ויחד עמה מעין תמצית יפה של האירוע, כזה שראינו המון פעמים לפני כן בסדרה. לבסוף הזריקה בשניות האחרונות של המשחק והכדור באוויר שהתמזג לכדי הקפיצה בזמן לשמונה חודשים קדימה, היו הולמים עד מאוד. ואז ראינו את כולם בהמשך חייהם, דבר שחששתי שלא יקרה, וזה היה יפה ביותר, אבל בעיני גם חלקי עד מאוד. כמה מושלם זה יכול היה להיות אם לרגע אחד קצר היו נותנים לנו לראות במסגרת המונטאז' גם את סמאש, את לנדרי, את ג'ייסון ואת לילה, אפילו עם הדבר הכי פשוט וטריוויאלי, כמו יושבים עם חברים חדשים או בכיתת לימוד או מה שלא יהיה, רק כדי להראות לנו שהם לא נשכחו גם במעמד הזה. הם "אורות ליל שישי" יותר מאשר הצעירים שהגיעו אחריהם, ולסגור את הסדרה בלעדיהם זה בעיניי מעשה פגום ומצער.
בסופו של דבר הסדרה מתחלקת לשני חלקים, עונות 1-3 ועונות 4-5. לא רק מבחינתי מן הסתם, אלא באופן אובייקטיבי. כל החבר'ה שעוזבים והסיפור על הליונס ומזרח העיר וכל זה, בלי יכולת להשתמש שוב במשפט "Clear Eyes, Full Hearts, Can't Lose". בשביל שתי העונות האחרונות מדובר בפינאלה טובה, וזה בסדר כי הגעתי אליה עם ציפיות תואמות, אבל בשביל סיומת לרגעים הטלוויזיוניים הרגשיים המדהימים ש"אורות" הקנתה לי בשנותיה הראשונות, אני מצטער על כך שהיא לא הצליחה לעמוד בקריטריונים של עצמה.