אחרי הפרק הראשון של "ילדי ראש הממשלה" כתבתי שהופתעתי לטובה ושהיא אמינה ואינטליגנטית רוב הזמן. עם תום העונה השבוע אפשר לומר בפה מלא שהיא לא שמרה על הרמה הזו. בהדרגה מעייפת הפכה הסדרה להיות מאוד בינונית, מאוד ליד, יכולה להיות טובה אבל לא, עתירת פגמים ויומרנות ללא כיסוי. הייתי פורש ממנה זה מכבר אילולא נודע בשלב יחסית מוקדם שניר ברגמן יהיה אחראי על העונה הבאה.
הניסיון של הסדרה להציג חתרנות וגישת "איזה מגניבים אנחנו" עבר כחוט השני לאורך העונה. הוא התבטא במוטיב שאני אישית מצאתי פאתטי, מביך ומתלהב: סיגריות. כולם מעשנים כל הזמן ובכל מקום. בפרק האחרון מנהל הלשכה החדש עוזב רגע את צדו של ראש הממשלה בזמן הליכתם במסדרון כדי לדבר עם אלין, יועצת התקשורת, או מה שלא יהיה התפקיד שלה (מרינה מקסימיליאן בלומין הסקסית להפליא). בלי שום קשר לכלום מלבד השופוני, הן של הדמות והן של הסדרה, המנהל החדש מצית סיגריה בפניה באמצע הבניין הסגור שאסור לעשן בו – אלין אף טורחת להעיר לו על כך – ומדבר קרוב אל פניה.
זה היה רק השימוש האחרון מני רבים בסיגריות ככלי עלילתי. למעשה, השימוש בסיגריות נראה במפגיע כמו האדרה, ממש כמו – הו, לא יודע – תוכן שיווקי. אבל אין מצב, לא? הרי זה אסור. החוק גורס בפירוש, "לא יעשה אדם פרסומת למוצרי טבק או פרסומת לשם מסחרי, לרבות בציור, בדמות, בצליל, בתמונה, בתנועה או בכל אמצעי אחר, באחד מאלה… שידורי טלוויזיה בישראל". 'פרסומת', על פי הגדרת החוק, נחשבת גם לפרסומת עקיפה. אבל הקטע הוא ש"ילדי ראש הממשלה" לא הסתפקה בלהראות את דמויותיה מעשנות, אלא גם טרחה והפגינה את המותגים השונים באופן שנראה ממש, אבל ממש, לקוי. מספר שמות מוכרים נצפו שוב ושוב בבירור לאורך הסדרה. והרי החוק מכליל גם את זה: "פרסומת לשם מסחרי – פרסומת לשם מסחרי של מוצרי טבק בלבד או לסוג או לסוגים מסויימים של סיגריות, סיגרים, סיגרלות וטבק מקטרת, לרבות פרסומת עקיפה".
הדחיפה המותגית הדוחה הזו, והעישון בכלל, מפריעים לי מן הסתם כאדם לא מעשן שחוזה בתמרות העשן הללו שוב ושוב, אבל לא רק בכך מדובר. העישון בסדרה משתמש בכל הקלישאות שניתן להעלות על הדעת: כאשר דמות נמצאת בלחץ, כגורם מחבר בין אנשים, כשבירת מוסכמות כמפורט לעיל. הוא אפילו משמש מעין נר נשמה – זכורה ודוחה במיוחד הסצינה שבה צוות העובדים של בית ראש הממשלה יושב בארוחה לזכרו של רבין, ואנשיו מעבירים ביניהם את הסיגריה האחרונה שנותרה מהחפיסה שהותיר אחריו. ניכר שליוצרי הסדרה, נועה רוטמן (בן ארצי בדימוס) ושחר מגן, מפריע שהם לא יכולים לעשן באזורים ציבוריים כשם שעשו. ניכר גם שהם ויצירתם סובלים מעצלות תסריטאית קשה מאוד ובורחים לפתרונות הכי קלים.
אבל הכתיבה הבעייתית לא מסתכמת רק בסיגריות, אלא פגומה גם מפאת דרמטיות יתרה. בפרק האחרון ראש הממשלה מכה את אשתו והיא מאלצת אותו לעזוב את הבית, כלומר את משכן ראש הממשלה. כך הייתה כל העונה הראשונה: במקום להשתמש בסיטואציה הלא מוכרת הזו של חיי משפחת ראש הממשלה ולהציג אותה כמות שהיא, עם מעט יותר פלפל אולי, הסדרה תמיד דחסה ותמיד הייתה מוגזמת. אשת ראש הממשלה בורחת מהבית אל אחותה ומעשנת שם סמים, האבא של ראש הממשלה מתאבד ובתו מטייחת את זה בעידוד סבתה, הבן גונב חפצים יקרים מהבית ומוכר אותם, מזדיין בשלישיה ומביים את התאבדותו מול מצלמת מסך, מנהל לשכתו של רה"מ מנשק את אשת ראש הממשלה וכהנה וכהנה. אפשר להירגע קצת?
צרות כאלה ואחרות הביאו לכך שכה רווח לי כאשר שמעתי שברגמן, אביר הניואנסים, יקח את המושכות. אולי סוף סוף יצא משהו מהפוטנציאל של הסדרה.
ומשהו שעד עכשיו לא הבנתי: למה לעזאזל קוראים לסדרה "ילדי ראש הממשלה" ולא "משפחת ראש הממשלה"? היא נשמעת כמו סדרת הרפתקאות לילדים, הקונוטציה הראשונה שלי היא סרט הקולנוע היחצ"ני "ילדי קניון הזהב".