תומר כתב בתגובה להמלצת שבת: "אמש צפיתי בפרק הפתיחה של 'הקיבוץ' ובמהלכו התעורר בי רצון עז להצטרף לאחד. אז התפכחתי ונזכרתי בהפרטה. בכלל, הפעם האחרונה שבה צפיתי במודי בר-און מעבר לפרסומות הייתה בעת עבודתו עבור הטלוויזיה החינוכית לפני שנים רבות. היה ונשאר נהדר".
אכן, נראה שמודי בר און את ענת זלצר עשו זאת שוב – יצירה דוקומנטרית מעניינת, קולחת ומאוד מחכימה, שמשופעת בחומרי ארכיון מרשימים עד מאוד. אני, בניגוד לדברים המצוטטים, דווקא השתאיתי שוב לנוכח העוולות והאנטי-אנושיות החשופה והאיומה שעמדה בבסיס הרעיון הזה, אידיאה שבאופן קבוע התנגשה עם הרצון הבסיסי להזדווג ולעשות ילדים. לא מדובר רק בלינת הילדים המשותפת הנודעת לשמצה, אלא בעובדה שהוריהם לא יכלו להאכיל אותם בביתם, או העובדה שבמקומות מסוימים כאשר נוצר זוג מיד צורף לאוהלו אדם שלישי, 'פרימוס' כינויו, כדי לתקוע טריז באינטימיות שלו לטובת אינטימיות הקבוצה.
ראו גם: כרוניקה של מוות ידוע מראש
נדמה שאמנם היו שם הוויות חזקות ומרוממות נפש, אותה תחושת חברותא שכל מי שיצא אי פעם לטיול שנתי או מחנה בתנועת נוער בוודאי חווה – אלה היו חייהם הקבועים. אישית אף פעם לא בדקתי עד לאן אפשר למשוך חוויה כזאת בלי שתיפגם באופן עמוק, אבל העובדה היא, אליבא ד"הקיבוץ", שלא מעט חברים עזבו בגלל סוגיות הזוגיות והילדים, ולי עצמי קשה להעלות על דעתי חיים בחברה שבה כל אחד מצוי בעכוז חברו.
עבור אלה שהיו אז ילדים נראה דווקא שמדובר בגעגוע שאינו כלה, התקופות היפות בחייהם. ידוע שיש אחרים שצולקו עמוקות, אבל הם אינם אלה שרואיינו בשני הפרקים הראשונים. יחד עם זאת, הפרקים שוב ושוב מתחו קו בין התנהגות דתית לבין התנהגות החלוצים הללו, שראו בעמלם שליחות ודבקות שאין בלתן, ואכן עשו ללא ספק דברים מדהימים שאנו חבים להם עליהם תודה. באופן הזה נדמה לא פעם במהלך הצפייה שאותה ערגה של הקשישים – שנעזרת היטב במוזיקה הארצישראלית המרגשת, במשוררים המופלאים, בנופים המרהיבים, בחומרי הארכיון התעמולתיים (חלקם הופקו כדי לשדל את יהודי הגולה לתרום ולהגיע), ברומנטיקה המדהימה של השליחות ושל המעשים ושל היותם חוד החנית – היא בעצם הערגה של פליטי כתות אל התקופה ההיא שהיו שייכים.
בפרק השני מספר הסופר אברהם בלבן, בן קיבוץ חולדה, שהוא כבר אינו יכול עוד לרקוד ולשיר בציבור כי יש בכך בבחינת לעג לראש לרש לאופן שבו הרגיש אז, לאקסטזה, "לכמיהה לקיום שבו האני שלך נבלע באיזה אני רחב יותר… גבולות האני שלך מיטשטשים, ואתה הופך להיות לחלק מכלל גדול יותר. כלל גדול יותר שהוא גם מרגיש שהוא הצודק והוא היפה והוא הנכון, והוא ראש החנית שמוביל את העם… אני עד היום לא פעם חולם, ובחלום אני בוכה בכי נורא של געגועים להרגשה האקסטטית הזאת של היחד, יחד שבו פתאום כאילו כל ההבטחות על קיום משמעותי מתממשות".