בתזמון נאה מגיעה הסדרה התיעודית החדשה "העיתונאים" אל כן תעו בימים שבערוץ השכן, כן פעולה, משודרת העונה החמישית של "הסמויה", המתארת בין היתר את גוויעתה של העיתונות המודפסת ואת ירידת קרנן של המקצועיות והמקצוענות בתחום. "העיתונאים" כבר מתארת שלב מתקדם יותר בגסיסה, ארבע שנים אחרי שסדרת המופת של דיוויד סיימון הגיעה אל קצה.

הפרק הראשון עוקב אחר שני כתבים משני תחומים שונים בשני עיתונים נפרדים: ערן סוויסה, כתב התרבות של מעריב, וניר גונטז', כתב הפלילים של ידיעות עד לאחרונה. שניהם בתחומים שונים בתכלית, אבל שניהם שואפים באותה מידה לכך שהידיעות והכתבות שלהם יקבלו הפניה מהעמוד הראשון של עיתוניהם. ואכן שניהם מצליחים לעשות זאת באותו יום, למחרת הגמר של "האח הגדול", יום חגה של עיתונות הבידור. הפרק נקשר יפה כאשר גונטז' עמל על הכתבה שלו על אודות חבורת תיכוניסטים שאנסה והתעללה לכאורה בבת כיתתם, בזמן שברקע בנו צופה בגמר של סדרת הריאליטי. הדיסוננס הזה קקופוני כמעט כמו מוזיקת הפתיחה הבלתי נסבלת, אבל בניגוד לה הוא דווקא מלבב ומדגיש את השורה התחתונה של שני הכתבים, את כמיהתם לאותו גביע קדוש. הבידור השטחי וההמוני דר בכפיפה אחת עם אסונה של נערה, היש טוב מזה לגלם את מצבה של העיתונות העכשווית?

הפרקים הבאים מתמקדים אף הם בכמה וכמה עניינים מרתקים בעיתונות בישראל: סגירתו של עיתון העיר, מותו של מקצוע העיתונאי החוקר, סוקרי הסיפור האנושי ועוד. באמצעות מבטים אל חלקים שונים במקצוע מצליחה הסדרה לחדד את אותה מסקנה – דעיכת העיתונות המודפסת מביאה לרידוד התכנים והגישה, והקרבנות המיידיים הם העיתונאים, ותיקים כחדשים. הפרק החמישי עוסק כולו ברן רזניק, שלאורך שנים היה כתב הבריאות של 'הארץ' והביא במהלכן תחקירים חשובים רבים, וב-2007 אף זכה על עבודתו בפרס סוקולוב לעיתונות. אלא שבשלב מסוים אמרו לו בעיתונו שתחקירים הם לוקסוס ובעשור החמישי לחייו הוא נאלץ למצוא לו בית חדש שיאפשר לו לעשות זאת. הוא אמנם מצא, אבל גם שם זה לא ארך זמן רב ומאותה סיבה. כמו שאומרת עורכת הדין שלו בפרק, "יש מקצועות שעוברים מן העולם". עיתונאי חוקר, מסתבר, הוא אחד מהם. באמצעות קורותיו של רזניק מועברת תחושת חוסר האונים של הפרטים, של האנשים שזהו מקצועם והם רואים אותו פס מן העולם, נדחק לשוליים. תחושת המועקה בפרק הזה הצליחה להעלות אותו מדרגה ביחס לשאר פרקי הסדרה, המצוינים בפני עצמם, ואולי העובדה שהוא מגיע אחרי המועקות הקטנות שסיפקו קודמיו תומכת בהיותו נקודת שיא.

אני מתקשה לראות את הפרפור של המקצוע ואת קשייו של רזניק בלי לחשוב על כך שהיום יותר מאי פעם ישנן פלטפורמות לעיתונאי חוקר, וזה לא חייב להיעשות דווקא בעיתונות מודפסת. ברור, באינטרנט קשה להעמיס אלפי מילים כמו בעיתון, אבל עובדה שמוסף כלכליסט המעולה עושה זאת מדי שבוע. אני לא יודע כמה כניסות יש לכתבות, אבל התגובות שם רבות, וחלק ניכר מהן מהלל את עצם העובדה שמגזין אינטרנט כלשהו מעז לפרסם משהו מעמיק. יתר על כן, עם התחזקותם הצפויה של הטאבלטים יידחק מקומה של העיתונות המודפסת ואנשים יתרגלו עוד ועוד לקרוא על המסך ופחות על נייר, כולל כתבות מעמיקות ומרובות מילים. גוף שלא יסתגל לכך לא ימשיך לחיות, אבל ברור שאת הוואקום שלו ימלא גוף אחר, אולי חדש, שישכיל לנצל את האפשרויות הענקיות בפלטפורמה הדיגיטלית החדשה.

אי לכך יש בי אופטימיות מסוימת בנוגע למקצוע העיתונאי. אני מניח שתמיד יהיה ביקוש לכתיבה טובה ולאנשים שיודעים על מה הם כותבים, ומתישהו בקרוב יפוצח האופן שבו אנשים יוכלו להרוויח מזה כסף, אם באמצעות אפליקציות בתשלום, שיתופי פעולה עם ספקיות, כיסים עמוקים של אישים כשלדון אדלסון וכהנה וכהנה. השלב הנוכחי, אני מאמין ומקווה, הוא שלב ביניים מר – בעיקר עבור העיתונאים ושאר העוסקים במלאכה – היכחדות איטית של דינוזאורים שתסתיים בשנים הקרובות.