"…חיי מלכים"
(ה. ל. מנקן)
ה. ל. מנקן הוא העיתונאי הטוב ביותר שיצא מבולטימור, אליבא דדיוויד סיימון. הציטוט המלא מופיע על הקיר של הבולטימור סאן מאחורי גאס כשאלמה עוזבת את המקום. זו לשונו: "כשאני מביט לאחור על חיים מבוזבזים, אני מוצא את עצמי יותר ויותר משוכנע שהיה לי יותר כיף לדווח חדשות מאשר בכל מיזם אחר. אלה הם באמת חיי מלכים".
הצפייה השנייה לא עידנה את הדברים שהפריעו לי בראשונה. להפך, היא איששה אותם גם בלי שזכרתי שכבר העליתי את הנקודות האלה במה שכתבתי בעבר. בסופו של דבר דמותו של טמפלטון פשוט לא אמינה בעיניי וקשירת הקצוות לא הייתה מספקת. כנראה שהעובדה שהעונה כוללת עשרה פרקים במקום ה-12 או ה-13 שהם רגילים להם ממש הייתה בעוכריה. הייתה קפיצה גדולה מדי בין הראיות שהגיש גאס לבוסים על שקריו של סקוט לבין העפתה של אלמה והזכייה בפרס, בלי שראינו שום דבר באמצע.
הגם שעם שני פרקים נוספים העונה הזו אולי הייתה נראית לי הגיונית יותר ופחות חפוזה, עלילת טמפלטון לא מתקבלת על דעתי איך שלא יהיה, ואני בספק אם פרקים נוספים היו משנים. העובדה שהם זכו על הבולשיט שהוא המשיך להביא למרות ראיות שיש לאנשים מסביב על אמינות הדיווחים, פשוט לא אמינה.
לא מדובר רק בסוף העונה, אלא מן הסתם בסוף הסדרה וסוף הסיפורים של הדמויות. גם כאן אני לא מרגיש לגמרי מרוצה, בעיקר כי יש לי תחושה שנמנעה מאיתנו הרחבת יריעה, אלמנט ש"הסמויה" כל כך הרגילה אותנו אליו כל הזמן. הייתי מאוד שמח לראות את באבלס נפגש עם בנו, למשל.
אבל בסופו של דבר זה היה פרק אחרון מספק. מקנולטי ופרימון, עמודי התווך של החקירות השונות מדי עונה, יצאו עכשיו אל מחוץ למשחק. יש להם ממשיכי דרך בדמות סידנור (מפתיע שהוא דווקא לא בא על עונשו, אבל אני אקבל את זה), אבל הם עצמם שהיו חוד החנית כבר לא שם, אז גם לנו אין מה לחפש במקום. בתוך כך גם זכינו לראות את שרדין ואת ווי ביי, וקיבלנו קריצות אל כמה וכמה ציטוטים מדברי ימי הסדרה. מקנולטי שאל פעם אחת אחרונה "What the fuck did I do?" ובאנק צעק עליו "אתה מת עבורנו". שרדין העמידה דברים על דיוקם כאשר לסטר אמר שהיה בכוח 32 שנה והיא חידדה "וארבעה חודשים". באנק נזף בשותפתו קימה על שלקחה שיחה במחלק למרות שלא הייתה צריכה, "שמת זין כשלא היה תורך לשים זין". זירת הרצח, אגב, נמצאה במקום שבו הוטלה גופתו של וויליאם גאנט בסוף הפרק הראשון, כך על פי הקומנטרי בפרק. ניתן לזהות את המקום על פי הפסלים.
והיו גם כמה רגעים מזככים במיוחד. כשסלים ירה בצ'יז, למשל. משהו שהיה חייב לקרות. ובאבלס היושב על שולחן אחותו עם בנה, והשופטת פרלמן מול התובע דניאלס ברגע מאוד חמוד, או קארבר מקבל את הדרגה מדניאלס. או כשמקנולטי סירב להיכנס שוב לבר עם פרימון וגרגס אלא התרחק מהמקום ונתן נדבה לקבצן שישב שם – יופי של טאץ'. אחרי כן הוא ובידי ישבו בשקט והיא הניחה את ראשה על כתפו. אני כל כך שמח בשביל שניהם, ואני אופטימי לגבי שאר מערכת היחסים שלהם. מקנולטי אחרי כל הסיפור הזה היה מוכה אשמה ובושה, כשהבין שהשטויות שלו הביאו לרוצח חקיין שבאמת פוגע באנשים. למרות שהוא שוטר מטבעו אני בטוח שהוא הסתדר גם בלי זה, בערך כשם שהיה בעונה הרביעית. אני רוצה להאמין שהוא היה צריך את החוויה הזו כדי להבין שעדיף לו לשמור על הדברים החשובים.
ועכשיו, כמה שנים אחרי כן, אני רוצה לדעת מה קורה עם הדמויות. מה מרלו עושה לבסוף? וג'ימי? ישנה הקבלה ביניהם, שניהם נאלצו למצוא משלח יד חדש. האם הנערים נפגשו שוב? רנדי, דוקי ומייקל, הנער שלמראהו בפעם הראשונה עומאר הפטיר "הוא רק ילד"?
בשוליים: את הפרק ביים קלארק ג'ונסון, שביים גם את הפרק הראשון בסדרה ומגלם בה את גאס היינס. דיוויד סיימון ואד ברנז היו מועמדים לפרס האמי על התסריט של הפרק הזה. הם כמובן לא זכו, כשם שהיה לכל אורך עונות הסדרה עם המוסד האידיוטי הזה.
הנה מה שהיה לחתול-רובוט לומר על העונה.