"אם יש לך בעיה עם זה, אני מבין לגמרי"
(לסטר)

וואלה, יש לי בעיה עם זה. אפילו למקנולטי יש בעיה עם זה. האשמה שעל פניו ניכרה היטב כאשר הביט בחסר הבית חולה הנפש שחטף מהרחוב, ומאוחר יותר כאשר הסיע אותו אל המקלט בריצ'מונד, וירג'יניה. תצוגת משחק של ההומלס הייתה פשוט נהדרת ונוגעת ללב. האנושיות הרבה שנוצקה לדמותו העמידה את מקנולטי באור אפילו פחות מחמיא. קודוס גדול לשחקן, "אין תפקידים קטנים".

בעוד ג'ימי מאבד צלם אנוש, הוא גם מתחיל להרגיש איך זה ללכת בנעלי המפקדים על שלל אילוציהם, וזה אירוני למראה. האופן החד ביותר שבו זה השתקף היה כאשר אמר לפרימון שהוא מבין למה דניאלס תמיד עיקם את האף כאשר לסטר התחיל לדבר. טמבל. מעניין גם לראות את השוני המהותי בין האמצעים שנוקט ג'ימי לבין האמצעים שנוקט באנק נקי הכפיים. האחרון מושך את ידיו מכל וכל ממה שג'ימי עושה, עוד מההתחלה, ובהיותו לכוד בדיוק באותו אופן ובמרדף בדיוק אחרי אותו אדם שג'ימי מנסה לתפוס, הוא עושה את העבודה שלו במסגרת המגבלות שדוחקות אותו, אבל עדיין עושה את העבודה. מסקרן לראות אם הוא אכן יצליח.

בינתיים הוא חופר ועובר שוב במקומות שכבר היה בהם. אחד מהם הוא רנדי. אללי, מה נהיה מהנער החמוד והחייכן הזה. עוד בחור קשוח, אחד שלמד את הלקח שלו. עצוב לראות איך אבדה לו התמימות, איך הלב הגדול שלו כבר לא ניכר. מול באנק הפעם הוא לא חזר על אותה טעות פעמיים ולא העלה על דעתו לנדב משהו לשוטר. בקשיחות ובחספוס הוא שרד עד כה במקום הזה, הוא בוודאי לא יעשה משהו שיגרע ממעמדו. כשהוא עולה במדרגות הוא דוחף אל הקיר נער אחר שעובר שם במקרה. מרנדי יפחדו, הוא לא יפחד מאף אחד. אני נזכר בנער החמוד והתחמן שהבריז מהשיעורים כדי למכור את מרכולתו לילדי הכיתות הקטנות ולבי נחמץ.

גם את ניק סובוטקה זכינו לראות בפרק הזה, מה נחמד. כמו רנדי, גם מצבו הורע. הוא צועק כלפי קארקטי על האופן שבו הפיתוח התיירותי בא על חשבון הנמל, וכשראש העיר תוהה מי זה, קרוצ'ק שלידו אומר לו ש"זה אף אחד, אדוני ראש העיר, אף אחד". עובדי הנמל היו ונותרו אף אחד, שקופים עכשיו יותר מאי פעם. קודם ג'וני פיפטי מתחת לגשר בפרק הקודם, עכשיו ניק שבא לזעוק את זעמם. שוב, במשורה אנחנו מבינים עד כמה נהיה רע.

גם הפעם הדיקנסיאניות מרימה את ראשה במערכת העיתון, הרצון להביא את הצד של העניים. אולי יש שם כוונה טובה, אבל בסופו של דבר זה כל כך ציני. במארז הדוד ישנו קומנטרי על הפרק של הבמאי שלו סית' מן ושל המפיק ג'ורג' פלקאנוס, ומן מספק יופי של פרשנות על האופן שבו נתפשים חסרי הבית בעונה הזו. הסיפור על הרוצח הסדרתי מציב אותם במרכז תשומת הלב, לכולם פתאום איכפת מהם. קארקטי נואם יופי של דברים בנוגע אליהם, בלהט אמיתי שלא ראינו כמותו מאז שרץ לראשות העירייה. בעיתון רוצים לשרטט את האנושיות הרבה של האנשים הללו. אבל בסופו של דבר זהו ניצול. אנשיו של קארקטי מיד רותמים את סוגיית ההומלסים למסע הבחירות שלו לתפקיד המושל, בעיתון הולכים על הדבר החם של הרגע, ובמשטרה מקנולטי מנצל את היחס הקר כלפיהם כדי להמציא רוצח סדרתי שיאפשר לו להמשיך לחקור את מעללי מרלו. במילים אחרות, שלושת הגופים הללו עושים לחסרי הבית את מה שהטורף האורב המומצא הזה עושה.

ואפרופו טורפים אורבים, המלחמה של עומאר מול מרלו מתחממת מאוד. כשם שאבחן מרלו היטב, "That's some Spiderman shit there". עומאר תמיד היה דמות מיתית בעולם של "הסמויה", כבר דיברנו על זה בעבר, אבל בעונה הזו הוא נראה גדול מהחיים, בלתי מנוצח. אפילו כשהוא אנושי וצולע וכואב לו, אפילו כאשר מצליחים להערים עליו ולהרוג את מי שאיתו, הוא בסופו של דבר חי ונמצא צעד אחד לפני כולם. תענוג לראות אותו מזנק מהמחשכים אל הגנגסטרים השונים, יורה באנשים של מרלו, מאיים על אחרים, מתגרה באיש הגדול. כיף גם לראות את כריס וסנופ במחתרת, מפחדים קצת.

גם בלי עומאר, אני תוהה כמה זמן נשאר למרלו. כל ברוני הסמים בקו-אופ יודעים היטב שהוא זה שהרג את ג'ו. כפי שאמר פאט-פייס ריק, מי שיש לו עכשיו את הקונקט לסמים, כלומר עובד מול היוונים, אחראי לרצח ג'ו. מרלו על כס המלך מתחיל מיד בשינויים מעוררי אטנגוניזם ובגסות כלפי כולם. הוא איש הקשר שלהם – מה הם יעשו לו? ובאמת אני תוהה באיזה אופן הם יכולים להתמודד עם כזה דבר. הם אמנם רבים והוא רק אחד, אבל אם הוא מת נחתכת להם אספקת הסמים לעיר, ייבוש כללי. דילמה של ממש.

קטנות:
צופי "מרק הוליוודי" מכירים את זו שראיינה את סקוט טמפלטון – ננסי גרייס הפסיכו בתפקיד עצמה.