"אם חיה נלכדה חייג 410-844-6286"
(בולטימור, עממי)
זה מה שכתבתי בעבר:
המשחק תמיד מנצח את המנצחים. אח, בודי בודי, אחרון חיילי בארקסדייל. לא היית אדם טוב מדי, אבל רבאק, נקשרתי אליך. היית חוליה אל העבר של הרחוב. שתי יריות לראש מטווח קצר וזה נגמר.
זה הזכיר לי מאוד את דיאנג'לו בסוף העונה הראשונה. אמנם די פנטז על חיים אחרים והיה מוכן להפיל לשם כך את מי שצריך, ואילו בודי לא העלה על דעתו לצאת מהחיים האלה, מהפינות שהוא מכיר מאז גיל 13, אלא רק רצה להפיל את מארלו – אבל הפנייה של שניהם כנגד הקודים המוכרים ברחוב, הנכונות לרמות במשחק ולעשות את מה שלא יעלה על הדעת (כפי שלמדנו אצל רנדי המסכן) הייתה דומה. הרי בודי ידע מה פשר ההיעלמות של ליל' קווין, והוא גם ידע מי אחראי לכך, אבל העובדה שמצאו את גופתו של השמן הוציאה את בודי משלוותו. מי הוא חושב שהוא, המארלו הזה, ההורג רק לשם ההרג.
דיאנג'לו נכנס לכלא ובודי נרצח. בשני המקרים יכולנו להריח איזו אפשרות לשינוי, משהו. אבל לא. המציאות הכריעה. מקרים כמו של ניימונד וקולווין לא קורים כמעט. אפילו כשיש את כל הרצון הטוב משני הצדדים, של הילד (דוקי/רנדי) או של הסמכות (פרז/קארבר). עולם כמנהגו נוהג, גם בפוליטיקה. אין כסף להשקיע בילדים, אין כסף להשקיע בשוטרים, בדיוק כמו קודם. עם זאת הסצינה האחרונה, שהציגה את ניימונד במרפסת של משפחת קולווין, החדירה תקווה: מישהו ניצל. אותו אחד שנראה הכי חסר תוחלת ("Oh, Mr. Colvin? FUCK. YOU"), נמצא בשכונה חדשה עם מדשאות קטנות ירוקות בחזיתות הבתים. העתיד שלו אופטימי, גם אם מגיע שריד מהעבר המיידי ברכב גנוב כדי להגיד לו שלום.
A/P כתב:
פרק מעולה וסיום מעולה לעונה.
אני מאוד מקווה שיתפסו את מרלו בסוף. בודי צדק – מה שווה כל ההשקעה שאתה נותן בפינה, מה שווה כל הסיכון, אם ברגע האמת, כשהעניינים מסתבכים, הארגון מפנה אליך את הגב? למה אתה נאמן אם הארגון לא נאמן כלפיך? לפחות הנכונות שלו דירבנה את מקנולטי לחזור ליחידה של פרימון (פסיכולוגיה בגרוש – כנראה גם תהליך הביות שלו תרם להחלטה). זה, והסיפור עם המאבטח הופכים את מרלו לדמות הפחות אהובה עלי בסמויה. הוא יקבל את שלו בסוף, אני מקווה.
אחד הדברים הכי יפים בסיום היה הקשר לפרק הראשון בעונה, שהמחיש בצורה מרומזת את התפקיד (ובדיעבד – גם את העתיד) של כל אחד מהילדים. מייקל הנחוש והנאמן, רנדי החכם מדי לטובתו, ניימונד שעושה הרבה רעש אבל ברגע האמת מתקפל, ודוקי הקורבן. כשלון המערכת באמת שובר לב. היאוש והכעס של קארבר מעצמו ומשירותי הרווחה, האכזבה של קולווין מפארנטי והפוליטיקאים. העניינים נראים רע מאוד לבאבלס. נסיון התאבדות, המוות של שרוד, אשפוז במחלקה סגורה ומן הסתם תהליך גמילה ארוך שלך תדע אם יצא ממנו משהו. אנדרה רויו הוא לדעתי שחקן מעולה, הטוב בסדרה. יצר דמות חד פעמית.
כמה ניחושים להמשך (שמבוססים על כלום חוץ מתחושת בטן) – עומאר לא ישרוד. כל הקו אופ מחפש אותו, וזה נראה לי גדול אפילו עליו. יש לי איזו תחושה שזה יהיה מייקל שיחסל אותו. קארקטי יסתבך בבירוקרטיה וחיסולי חשבונות, והרפורמות שלו לא יתממשו. מרלו ינסה לעקוף את פרופ ג'ו, מה שיוביל למלחמה ביניהם. ברמת התסריט, אני מקווה שהסדרה תמשיך לעקוב אחרי הילדים. יהיה חבל אם יפסיקו את הקו הזה.
דניאלס: אבל אני חייב להגיד לך, לא נתפוס את מרלו סטנפילד ואף אחד מעל רמת הרחוב, לא ברחובות.
מקנולטי: מה אתה מציע?
דניאלס: ציתות, מודיעים או נכסים. זה מה שיבנה את החקירה הזו.
מקנולטי: אתה בטוח? אולי נעשה את זה מהיר ובטוח ופשוט?
דניאלס: עדיף לא לעשות את זה בכלל.
מקנולטי: שרשרת הפיקוד, נצ"מ.
(מקנולטי ודניאלס משחזרים זה את דבריו של זה מהפעם הראשונה שבה נפגשו, הפעם עם חיוך)
במהלך העונה הזו כמה וכמה מבוגרים פרשו את חסותם על הילדים, אבל בכל המקרים זה כשל מלבד באחד. דניס ניסה להכניס את מייקל לאגרוף, פרז עשה הכל כדי לטפח את דוקי, קארבר עזר ככל יכולתו לרנדי, והיחיד שבסופו של דבר הצליח הוא קולווין, שהוציא את ניימונד מעולמו. וכאן בדיוק מתגלמת מהות ההבדל: בשביל להצליח בכך קולווין ואשתו אשכרה אימצו את הילד. עד כמה שהמבוגרים ניסו לעזור לילדים, הם יכולים לעשות זאת עד גבול מסוים. הסדרה אומרת במפורש שגם בעזרת מבוגרים, הדרך היחידה עבור הילדים הללו לנצח את המציאות שבה הם חיים, היא לצאת ממנה.
גם זה נעשה בדי עמל ודרש את שכנועו של ווי-ביי, שבתורו היה צריך להטיל את חתתו על אשתו. קארבר ניסה לעשות דבר דומה וממש לקחת את רנדי אליו, לפחות לכמה חודשים עד שתימצא לו משפחה, אבל ללא הועיל. המערכת מנצחת, ולבסוף הדבר שרנדי פחד ממנו הוא זה שקרה. הוא כל כך חשש לאבד את מיס אנה ולחזור אל המקום הנורא שממנו הגיע, עד שעשה את הבל יעשה והלשין. המעשה הזה גרם בדיוק למה שרנדי ניסה למנוע. Damned if you do and damned if you don't.
תחילת הפרק הייתה מבעיתה. המחזה של באבלס התלוי ודאי ערער גם את היציבים שבנו, ומזל שהם לא לקחו את הזמן כדי להראות לנו שהוא בסדר (פיזית). אולי זה בגלל שהשמות באדום נערמו על הלוח כך שעוד אחד כבר לא ישנה, אבל ג'יי לנדסמן הפגין גדלות רוח לא אופיינית בכך שהזדהה עם המצוקה של באבס עד שוויתר על הסטטיסטיקה. "Fuck the clearance" – מי חשב שנשמע אותו אומר את זה אי פעם. בפרק שובר לב גם ככה, באבס המפורק היה מכאיב במיוחד. ייבאו לנו את וויילון מהעונה הראשונה, שהשפיע על באבס בפגישת המכורים האנונימיים. הוא אמר לו אז שצריך להיתקל בתחתית כדי לרצות להתנקות. נראה שבאבס ראה את התחתית.
במארז הדוד יש סרט מאחורי הקלעים של העונה, ושם נאמרים שני משפטים מדהימים שלטעמי מסכמים את העונה היטב. האחד נאמר על ידי וירה הולי, מנהלת אמיתית בבולטימור שעבדה עם אד ברנז בשנים שהיה מורה (ובעונה השלישית גילמה את המנהלת שהפחידה את הילדים באולם הספורט שבו רוכזו כדי שקולווין יגיד להם לעבור להמסטרדם): "מישהו דואג היטב לאבא בכלא בזמן שהבן שלו ברחוב בלי כלום. לפעמים ממש בלי כלום. (בִּמקום האופציה הזו,) תשלם על זה מראש (ותטפח את הילד)".
השני נאמר על ידי אד ברנז עצמו. "אם הייתי צריך לסכם את העונה במשפט אחד, זה היה: 'ילדים ילמדו. השאלה היא איפה'".
סיכום העונה הרביעית על פי חתול-רובוט, ועוד אחד של איילון צפון חותם את הפתיל. שימו לב שיש גם סיכום עונה חמישית באמצע הפתיל.