"זה כל הסיפור?"
(באבלס)
הנה הגיע הפרק האחד לפני האחרון לעונה, וכתמיד הוא המדהים מכולם. בעונה כל כך חזקה כמו זו, הוא חזק שבעתיים.
זה מה שכתב על הפרק AP בעבר:
אחד הדברים הכי נפלאים בסדרה הזו היא הגלישה בין ריאליזם כמעט דוקומנטרי לתיאטרליות פואטית. בשבוע שעבר זה היה המונולוג הנפלא, הפואטי, המנותק מסביבה של פרופוזישן ג'ו. כמעט אפשר היה לדמיין את כל האורות נכבים, וספוט בודד מאיר אותו לבדו. השבוע זו סצנת הסיום. כמה תסכול, אשמה, כעס ופחד בין הצעקות המבוהלות-כועסות של רנדי וגבו המתרחק של קארבר. בעריכת סאונד מבריקה, הבמאי בחר להשאיר את קולו של רנדי "קרוב", צמוד לאוזן, רודף את קארבר ואותנו.
(הזכיר לי מאוד את סצנת הדקירה בכיתה של פרזבו, ואת הבכי החרישי והמבוהל של הילדה הפצועה).
זה מה שהגבתי אני:
היה שובר לב. אהבתי במיוחד שני מקרים שכללו את ניימונד. בראשון הוא מבועת ממעשי מייקל כאשר זה מרביץ עם קרח בעורקיו לפַספוס שגנב את החבילה, וכשמייקל אומר לו שירביץ לו כדי שיוכלו ללכת, הוא אומר "אני לא רוצה" נעדר רציונל לכאורה, מזכיר בכך ילד קטן שמסרב למלא אחר הוראות הוריו. כל הווייתו עד אז חיוותה על דרך אחת, אבל כשהוא מגיע לרגע אמת מסוים נחשף פרצופו התם והמפונק.
מאוחר יותר הוא מנסה לתקשר עם מייקל, שלא מקדיש לו תשומת לב. גם הפעם הוא משיג אותה כמו ילד קטן מול הוריו: הוא מקניט את דוקי בכוונה. התוצאה מושגת והוא מקבל את העונש שלו ממייקל, נופל לרצפה בבכי תמרורים. בתחילת העונה הודגשה הסביבה הביתית של ניימונד, שאמנם גדל עם אמא פסיכופתית אבל גם מפנקת – שפע חומרי, פלייסטיישן וטלוויזיה בחדר, היא לא תתן לבן שלה להגיע ליום ראשון ללימודים בלי הבגדים היוקרתיים. לניימונד יש ריפוד (מכספי סמים, באופן מאוד אירוני) שהאט את ההתפתחות שלו בתוך התבנית. הפעם התחוור שהוא בסך הכל ילד שהסביבה החד משמעית מנסה להפוך אותו למשהו שהוא לא. אצל מייקל המצב הוא הפוך. הוא הרי נאלץ לגדל את אחיו ואף עושה זאת במסירות מעוררת הערכה בעודו מתמודד עם אמו הנרקומנית ואביו מסיח הדעת. ההתבגרות שלו היא בלית ברירה מהירה וברוטלית.
שם הפרק הוא That's Got His Own, וכל הילדים אכן קיבלו את שלהם בפרק הזה: ניימונד ברח מהייעוד שלו, מייקל השלים סופית עם שלו (עם הפיינטבול בהתחלה, המכות וההתרועעות עם אנשים ששולפים אקדחים ויורים במי שלא נראה להם), ההלשנה של רנדי גבתה את קורבנה, דוקי ממשיך לתיכון למרות המאמצים להשאיר אותו וכבונוס משפחתו מפונה מהבית, ושרוד מת מרעל שחשב שהוא סם. שם הפרק הוא כמובן ציטוט משירה המפורסם ביותר של בילי הולידיי. השורה שלפני כן היא "אלוהים, ברך את הילד". זה לא קרה.
—
"'אם אבא של ג'יין היה נותן לה הקצבה שבועית'. שיט, לי אין שום הקצבה. גם לא אבא"
(זנוביה)
את זה אני מוסיף עכשיו: חוליטו מקאלום, המגלם את ניימונד, היה פשוט נפלא בפרק הזה. כל הילדים הפגיזו, כולל אלה בתפקידים הקטנים, אבל המבט ההמום על פניו אחרי שאמו סטרה לו או סצינת ההתגרות והעימות עם מייקל התפארו במשחק מאוד מדויק ומאוד מרגש.
בקומנטרי על הפרק משוחחים הבמאי ג'ו שאפל והכותב ג'ורג' פלקאנוס, שכתמיד אחראי על הפרק השני מסוף העונה. הם מציינים משהו שלא שמתי לב אליו, מחוות חוזרות ונשנות לאורך הפרק כאשר המבוגרים מנסים לעודד או לנחם את הילדים. מיסטר פרזבו מניח את ידו על זרועו של דוקי כשהוא מספר לו שהוא עולה כיתה. דניס מגיע אל הפינה כדי להתנצל בפני מייקל, מניח את ידו על זרועו אבל הלה מיד מושך אותה ואומר לו שלא ייגע בו. קארבר מגיע לבקר את רנדי בבית החולים, מתיישב על ידו ומניח יד על כתפו, אבל הנער מיד מנער אותו ממנו. ההבדל היחיד מגיע במקרה של ניימונד: אחרי שמייקל מכה אותו, קארבר לוקח אותו אל התחנה וקורא לקולווין. הוא מגיע ומסתכל על הנער שיושב שם, מרים את ידו להניח על כתפו, אבל בסופו של דבר לא נוגע בו.
כמה, כמה מצמררת הסצינה החותמת את הפרק הזה. קארבר מתרחק במסדרון הארוך בעוד קולו של רנדי חותך בו. איך הנערים האלה מושלכים לגורלם, הגיל והתמימות היחסית לא משנים בעולם הזה. "זה כל הסיפור?", שאל באבלס את חבריו שהסבירו לו על הרעל. מסתבר שלא, זה לא כל הסיפור. התשובה שבאבס קיבל הייתה, "זה כלום להרוג איזה כושון שגם ככה בקטע של להרוג את עצמו".