"העולם הולך לכיוון אחד, האנשים לכיוון אחר"
(פוט)
זה מה שכתבתי אחרי הצפייה הראשונה בפרק ב-2007:
אני לא יודע מה לכתוב, האמת. אני פשוט יושב מול המסך, רוצה לפרוק את הפעימות האלה, אבל לא יודע איך בכלל לעשות את זה. אני לא יודע איך לנסח את ההגדרה לסדרה כל כך מכוערת, מלוכלכת וקשה שהיא גם סדרה יפהפיה כמו שום דבר אחר בטלוויזיה. אני כותב את המילה 'טובה' בהקשר שלה וזה נראה לי כפחיתות כבוד. אני רואה את השם של "הסמויה" בכל מיני מועמדויות לכל מיני פרסים, ולצדה ברשימה דרמות מצוינות שצריכות להתאבק בעפר רגליה ולהתבשם בו. אבסורדי, הן כמה ליגות מתחתיה אבל מועמדות לאותו פרס.
אני מונע מעצמי לכתוב עליה לעתים קרובות – ובמיוחד לא אחרי שאני צופה בפרק – כי אני לא אוהב להשתפך מדי, אבל הנה עכשיו אני מתייצב אחרי הפרק העשירי לעונה הרביעית בתחושת חוסר ברירה. מבחינתי העונה הזו היא הדבר הכי עילאי בטלוויזיה של ימינו. היא לא סתם מעולה, כמו כל עונה אחרת של "הסמויה" מלבד השניה הטובה-אך-מייגעת, אלא מעמידה את הקודמות לה באור אחר, מבריק, מחמיא, שגורם לי לרצות לרכוש את מארזי הדוד שלהן לאלתר. זה מתבטא בסצינה כמו הפגישה של מקנולטי עם גרושתו (קאלי תורן שונה כאן מהותית מתפקידה ב"הצילו", ובאופן מאוד אלגנטי. לא שמתי לב שהיא שחקנית טובה כל כך), או בפוט ובודי נזכרים בכאב ניכר בעובדה שרצחו את וואלאס חברם כי הלשין. או בלי קשר לשום עונה, כשכריס מכה את אביו של מייקל לכדי עיסה מדממת ומתה, ועם כל אגרוף מתחוור לנו פתאום מי הוא כריס ומאיפה הוא בא.
אז אני לא יודע איך לכתוב על "הסמויה", ועצם העובדה הזו לבדה גורמת לי להשתאות מפני אלה שכותבים את הסמויה.
AP הגיב:
מה שאותי הכי מדהים בסדרה זה תחושת הכלא. כמו שפרזבו אמר על משחק פוטבול שהוא צפה בו: "אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". זה מתמצת את העונה בצורה מצוינת. בסופרנוס טוני לפחות חוזר בסוף היום לבית ענק, מערכת סראונד, DVD ושתי מכוניות. וכאן? שום דבר. הסימן היחידי לאיזשהו סוג של רווח אלה המכוניות של מרלו ופרופוזישן ג'ו. כל הדמויות, לא משנה כמה אכזריות ויעילות הן, עדיין חוזרות לדירות מוזנחות, נמצאות בסכנת חיים תמידית, עושות עסקים עם חלאות המין האנושי, ונרדפות ע"י החוק.
וזה בלי לציין את המשטרה והפוליטיקאים, שעם כל השחיתות ומאבקי הכח אין לי מושג איך מישהו שם בכלל מסוגל לעשות משהו שמזכיר פעולה חיובית.
ממש מדכא.
אבל היה די מגניב לראות את באבלס משחיל את הרק. למרות שהוא בטח ישלם על זה.
—
וזו תוספת שלי עכשיו: הדברים של קולווין היו מיצוי מאלף של חיי השחקנים במערב בולטימור, ובכלל של העונה הזאת: "תניח ספר לימוד לפני הילדים האלה, תכתוב בעיה על הלוח, תלמד אותם כל בעיה באיזה מבחן ארצי, זה לא ישנה. שום דבר מזה. כי הם לא לומדים בשביל העולם שלנו. הם לומדים בשביל העולם שלהם. הם יודעים בדיוק בשביל מה הם מתאמנים ומה כולם מצפים מהם. זה לא קשור אליך או אלינו או המבחן או המערכת. זה קשור לציפיות שלהם מעצמם. כל אחד מהם יודע שהוא הולך בחזרה לכיוון הפינות. האחים והאחיות שלהם. שיט, ההורים שלהם. כולם עברו בכיתות האלה. העמדנו פנים שאנחנו מלמדים אותם, הם העמידו פנים שהם לומדים ולאן הם הגיעו בסוף? אותן פינות דפוקות. הם לא טיפשים, הילדים האלה. הם לא מכירים את העולם שלנו אבל הם מכירים את שלהם. הם רואים ישר דרכנו". אני אישית לא יכול לשמוע את זה ולא לחשוב מיד על וואלאס ודיאנג'לו. הילדים בעונה הזו הם פשוט גלגולם הנוכחי, רק בפורמט צעיר יותר.