בדיוק בזמן שטריני וסוזנה דואגות למלבושיהם של הישראלים העכשוויים, בערוץ 1 התחילו לשדר את "צו האופנה", סדרה על תולדות האופנה העברית. כמו תמיד כשמגיעה סדרה כזו הסוקרת באופן מקיף היסטוריה של אגף ישראלי כלשהו, אם זה הרוק הישראלי ("סוף עונת התפוזים") או ההומור העברי ("במדינת היהודים"), אני מרגיש שסוף סוף ערוץ 1 מבצע את מלאכתו. חבל שזה קורה לעתים כל כך רחוקות, אבל המקרה של תולדות האופנה המקומית אינו שונה, לפחות על פי הפרק הראשון המלבב, שהיה מהנה וקולח עד מאוד. התסריט השנון של מויש גולדברג, עם ההגשה של קרן מור המצוינת-תמיד וחומרי הארכיון המעולים, עשו את העבודה היטב.

הגילויים היו רבים: בזמן שבני העלייה הראשונה הבינו שלא יוכלו לעבד את השדות ארצישראליות עם חליפותיהם האירופאיות, מסתבר שתל אביב הייתה כבר אז ובהקשר הזה מעין מדינה בתוך המדינה. שם הקפידו על אפנה קלה כבחמורה, לפחות עד שהומצא בגד הים וכולם התהלכו אל הים וממנו חצי עירומים, מקימים עליהם את חרון אפה של העירייה (דבר שכבר למדנו ב"תל אביב יפו", הסדרה המצוינת של ערוץ 8 על תולדות העיר). עוד למדנו שחמדה בן יהודה, רעיית אליעזר, הייתה כהנת האפנה הראשונה בארץ ואף המציאה את המילה, וששרה אהרונסון אמנם גיבורת ניל"י, אבל גם הייתה מקפידה מאוד בלבושה. המושגים הראשוניים למה שמוכר לנו היום היו חינניים ביותר: תצוגת אופנה היא 'ראות אפנה' והדוגמניות בה הן 'מודלים חיים', מה שנכון. אחד האלמנטים היפים ביותר בפרק הוא האופן שבו ברור כיצד הבחירות של אותם חלוצים, שהמציאו את הקו השלט של "סתם זרקתי על עצמי משהו", השפיעו עמוקות על האופן שבו העם הזה מתלבש עד היום.

בסדרות מעין אלה, שסוקרות נושא מראשית ימיו ועד ימינו אנו, יש לי נטייה לאהוב יותר את הפרקים הראשונים, שנוגעים בהיסטוריה הרחוקה יותר וברוב המקרים חושפים בפניי דברים מרתקים שלא ידעתי. למרות שאני מניח שלא חסרים דברים מעניינים בנושא האפנה גם בעשורים האחרונים, אני מקווה שהסדרה תמשיך להיות מוצלחת כל כך גם בפרקיה הבאים.