Monthly Archives: מאי 2011

"אל תנסה את החרא הזה בבית"
(נורמן)

אוח, רנדי, רנדי. ילד חסר מזל. הוא ללא ספק הפגין שיפוט גרוע עם הנערה בשירותים, אבל עם לקס? למה שלא יגיד לו לפגוש את החברה שלו בחצר? בניגוד לשאר הילדים, יש לרנדי המון להפסיד. כל אחד אחר מחבריו יכול להתפרע בבית הספר ולא יעשו לו כלום בבית, אבל לרנדי יש אם-אומנת קשוחה אך טובה שהוא חושש לאבד. אז הוא מציע לספר על הרצח שהוא יודע על קיומו, טאבו מוחלט בעולם של הילדים האלה.
Continue reading →

"אם אתה איתנו, אתה איתנו"
(כריס)

המשפט הזה של כריס למייקל משקף את הבריתות הרבות שנוצרו בפרק, ומנגד את אלה שפורקו. זה לא באמת נכון, "אם אתה איתנו, אתה איתנו", תמיד יכול לצוץ משהו שידפוק את הכל, כמו מדליף מאיפשהו. יש המונים כאלה לאחרונה. השקר הבולט מכל היה אצל ראש העיר רויס. המשחק שלו עם חברי המועצה – יונטה פרקינס בצד אחד של העיר ומרלה דניאלס בצדה השני – שעליו אודל ווטקינס התעמת עמו, היה נוכלות בהתגלמותה. איזה איש נאלח (ושחקן מעולה). כיף לראות את הקמפיין שלו קורס שבוע לפני הבחירות.

היה כיף לראות גם את הכישלון המפואר של הפשיטה של המפקד החדש במחלק הפשעים המיוחדים. אידיוט יהיר. מצחיק עד כמה מתאים להרק לעבוד איתו, בדיוק אותו ראש. ואכן, רעיון המצלמה שלו קורס ברגע שהוא יוצא לפועל – היא מתגלה מיידית על ידי האויב.

פרופוזישן ג'ו לוחץ על הגז. אף פעם לא ראינו אותו מתמרן ככה, אבל הוא משליך בקלילות מכעיסה את מאבטחי משחק הפוקר, שגורלם הצפוי ודאי יהיה מוות, כדי לשכנע את מרלו להצטרף לאיחוד הסוחרים שלהם. מרלו וכריס חריפים כשם שהם אכזריים. הספקית המסכנה, אזרחית שלא קשורה למשחק, נורתה בחנות של אנדרה רק כי הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. קרבן ארעי שיוכלו להפיל על עומאר. אבל מה, מהלך מבריק, כמו רוב ההתנהלות שלהם עד כה.

מה שכן, הילדים יודעים היטב שהגופות נערמות בבתים הריקים. עכשיו הם גם יודעים שכריס לא הופך את המתים לזומבים. "אין מתים מיוחדים, רק מתים", כמאמר דוקי. כפי שראינו בפרק הקודם, גם אמו של לקס יודעת היטב שהוא מת והקימה לזכרו מקדש קטן בביתה, כך שאפילו לא צריך להתרוצץ ברחובות כדי לדעת מה הולך בהם.

"אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר"
(פרז)

הפרק הזה מכיל לא רק את הסצינה האהובה עלי בכל הסדרה, אלא גם המון משפטים יפהפיים באדיבות הסופר דניס ליהיין, שכתב את הפרק. המרכזי שבהם הוא מאותה סצינה אהובה, משפט נוסף הממצה את מהותה של "הסמויה": "אתה רוצה שזה יהיה בדרך אחת. אבל זה בדרך האחרת" (מרלו סטנפילד). משפטים נפלאים נוספים בפרק הזה: "איש כמורה טוב תמיד מתערב בחרא של כולם" (הכומר). "בחור, אתה מתבלבל ביני לבין מישהו שחוזר על עצמו" (עומאר). "איש עסקים מסוגי לא מאמין בדם רע עם איש מסוגך. מפריע לשינה" (פרופוזישן ג'ו). "Yo, he police" (ילד קטן בבית הספר). וכמובן המשפט של פרז המצוטט למעלה ומתנוסס בתחילת הפרק.

סצינת הפתיחה הזו עם מרלו והמאבטח העידה המון על אופיו של הראשון. המאבטח, איש משפחה, אזרח, מבוגר ממרלו בכמה עשורים, מנסה בסך הכל לדרוש סוג מסוים של כבוד. לא להתגרות ולא לקרוא תיגר. אבל האיש הזה, שאמור להוות סמכות חוקית מסוימת במקום, מהווה בפועל דמות שולית עבור מרלו. מרלו הוא השולט, לא אף אחד אחר, עם מדים או בלי. הוא יכול היה להסתפק בהשפלה הזו, אבל הוא לא עושה זאת. באכזריות וביהירות מרלו מורה לכריס לחסל את האיש. איתו לא מתעמתים.

הפרק גם סיפק לנו תשובה לגבי העיניים הרכות, שם הפרק השני לעונה וההערה שנתנה אחת המורות לפרז. כפי שפירשנה קימה, מדובר ב-"Zen shit": באנק משתמש באותו מושג ומסביר לקימה שמדובר בעיניים הנכונות לספוג דברים, לראות את כל התמונה ולא להתמקד רק בעץ ולפספס את היער. זה בדיוק מה שעושה הסדרה הזו. הפרק הזה ספציפית רמז לנו עמוקות מאיפה מייקל הגיע. כשדניס נשען עליו באולם האגרוף הוא מתרחק ממנו, כשהוא מזמין אותו לראות את הקרב הוא מוודא שגם ג'סטין מגיע, במהלך הקרב הוא אומר לג'סטין שהבחור בנוי לתלפיות אבל מיד גם מאזן את זה עם המסקנה שהחברה שלו בטח כוסית, שלא יובן חלילה משהו לא נכון על ידי המאמן שיושב ביניהם. כאשר הם חוזרים הביתה וג'סטין יורד מהרכב, מייקל ממש נלחץ ויורד אף הוא, לא רוצה להישאר איתו לבד.

סצינת הסיום ממש השתהתה על מייקל שהולך בראש שחוח הביתה עם הידיים בכיסים, בזמן שמוזיקת הסיום היפהפיה כבר התחילה להתנגן. בעדינות אין קץ הסוף הזה כל כך ריגש אותי. שמתי לב שעד כה כל הפרקים בעונה נגמרו עם אחד מהילדים. בפרק הראשון רנדי יושב על המדרגות בחזית ביתו, בפרק השני ניימונד משחק באקס בוקס בחדרו, בפרק השלישי דוקי מנחם את חברתו לכיתה ובפרק הנוכחי מייקל הולך ברגל הביתה. זה ודאי לא מקרי.

לפני הצפייה הנוכחית בסדרה גיליתי שהשחקן ריצ'רד דה אנג'ליס, המגלם את תת הניצב ריימונד פורסטר, נפטר מסרטן. רק עכשיו אני נזכר שגם דמותו חלתה בסרטן ושהוא הופיע כך בסדרה, מצומק וחולני. מעציב למראה. זהו הפרק האחרון שבו הוא השתתף לפני שמת. בקומנטרי לפרק מספר ג'ים טרו-פרוסט, המגלם את פרז, שעבור צוות השחקנים הנוכחות של דה אנג'ליס בצילומים הייתה מעוררת ענווה. הוא סבל למרות העובדה שלא נדרש לעשות משהו פיזי יוצא דופן, אבל בכל זאת יצא מגדרו כדי לתת את הופעתו האחרונה במקום להישאר בבית ולנוח. אני אישית הסתכלתי עליו בסצינה במעלית ואשכרה כאב לי לראות אותו עומד. הפרק מוקדש לזכרו בסוף הקרדיטים.

"אני אוהב את היום הראשון, כולם כאלה ידידותיים וזה"
(ניימונד)

ציטוט אירוני של ניימונד. זה היה היום הראשון של התלמידים בבית הספר, של פרז כמורה בפועל ושל מפקד היחידה החדש של לסטר, קימה וסידנור. לכולם הימים הראשונים לא היו להיט. קימה ולסטר מחפשים בנפרד בית חדש ואילו פרז נאלץ להתמודד עם היעדר מוחלט של מרות שהוא מנסה להטיל על הילדים, וכבר בימים הראשונים מישהי חותכת את רעותה בכיתה.

בעיניי הקרבן הגדול ביותר של חוסר הידידותיות הוא דוקי. איזה ילד טוב ומסכן. בהתחלה רנדי החמוד עוד נותן לו את ארוחת הצהריים שאמו האומנת נתנה לו, אבל מעט אחרי כן אמו המפלצתית של ניימונד אשכרה לא נותנת לו להיכנס לביתה עם שאר החברים, ובהמשך חברתו לכיתה משפילה אותו בגלל הריח שנודף ממנו – הרי אין לו אפילו מים זורמים בבית. לבסוף הוא מוצא את עצמו מנחם דווקא את לטישיה, הנערה שחתכה את רעותה האכזרית, ומביא לה את המאוורר הקטן שתיקן.

קולווין שב אל חיינו, מה שטוב. הוא נתקע בעבודת אבטחה רווחית הרבה פחות מזו שהוצעה לו לפני ששמו הוכתם, וגם אותה הוא עוזב מפאת יושרתו. בעזרת חברו הכומר הוא מגיע למשרה רווחית אפילו פחות במסגרת מחקר אקדמי על הנערים המועדים לסיכון במערב בולטימור. העניין הזה מביא אותו להרפתקה מבדרת עם מנהל המחקר ולבסוף גם אל בית הספר שמככב בעונה הנוכחית. נראה מבטיח.

במקביל זכינו יחד עם באנק לראות נתח מחייו המבויתים של ג'ימי מקנולטי. אני מוכרח להודות שתענוג לראות אותו כך, עם בידי וילדיה, נינוח ושלם מכפי שהכרנו אותו בעבר. הוא הפך למשעמם כמובן, ולכן גם אין ממש לשם מה להתמקד בו בעונה הזו, אבל מבחינת הדמות זה משהו שנעים לראות.

"אני עדיין מתעורר לבן בעיר שהיא לא"
(קארקטי)

עונג של פרק. הרק תופס את ראש העיר ומתענה. באבלס המדוגם בתור הדוד של שרוד, ההיתקלות שלו שם בפרז. פרז עצמו מנסה ללמוד את הלכות החינוך מצוות המורים, בהם גם האקסית של דניס (פעם ראשונה שאני שם לב לזה). קארקטי מקבל לידיו קלף מנצח. המזל של הבלש אד נוריס. הנשים הצובאות על אולם האגרוף של דניס. ה"שייייייייייייייייייייייט" של קלי דיוויס. דניאלס ורונדה צוחקים על מבט המשקפיים של לסטר פרימון וכהנה וכהנה. אני לא יודע אם זה מקרי או לא, אבל על פניו שם הפרק מרמז שתוכנו מציע מבט רך יותר על הקשיחות המוכרת לנו בסדרה. בהכירנו את "הסמויה", זוהי ללא ספק אשליה.

מקור המושג בפרק הוא עצתה האניגמטית של אחת המורות לפרז: "אתה צריך עיניים רכות". גם הוא, כמונו, לא מבין למה היא התכוונה, אבל הנוכחות הזו בשמו של הפרק מאלצת אותנו לתהות. אני אישית מניח שהכוונה היא להסתכלות על אותם דברים דרך עיניים צעירות – "אה, הנעורים", אומר לסטר על יוהרתו של מרלו – מה שהעונה הזו עושה בכך שהיא מתמקדת ב-Hoppers, בני התשחורת הפוחזים. המורה הזו כנראה מציעה לפרז לרכך את האופן שבו הוא רואה את התלמידים.

אז הפעם גילינו שניימונד הוא הבן של ווי-ביי. כבר בפרק הראשון העיר בודי שלא היה שוכר את ניימונד אילולא אבא שלו, ועכשיו אנחנו מגלים מיהו (ואגב כך גם מתברר שאמא שלו היא אישה דוחה). אפרופו בנים-של, בפרק הזה אנחנו גם מגלים ששם המשפחה של רנדי הוא ווגסטאף, ממש כמו צ'יז ווגסטאף, האיש של פרופוזישן ג'ו שהגיח בשתי העונות הקודמות (ההוא שירה בכלב שלו אחרי שהפסיד בקרב; מת'וד מן מוו טאנג קלן מגלם אותו). כנראה שגם הוא בן-של, אבל זה לא ממש משנה לו, הוא חי במשפחת אומנה.

המרשים מכולם והבוגר מכולם מקרב הנערים הוא מייקל. בתחילת הפרק ניימונד מנסה לסדר לו עבודה אצל בודי כי הוא מנסה לכלכל את עצמו ואת אחיו הקטן. אבל למרות המצוקה הכספית הזו מייקל מסרב לקחת את הכסף שניתן לו חינם מנדיבותו של מרלו, לא רוצה להיות חייב לאף כושון. הוא מפגין כישרון באגרוף אבל גם לזה הוא לא מתמסר, אולי אפילו מאותה סיבה. יש בו משהו שקול ושקט, וניכר שניימונד מאוד מעריך אותו.

נער נוסף שראינו הפעם הוא שרוד, שמסתובב עם באבלס כבר מאז סוף העונה הקודמת אחרי שהתעניין במסחר שלו. באבלס מדרבן אותו לחזור לבית הספר כדי לפתוח לעצמו יותר אפשרויות, לפרוץ את תקרת הזכוכית.

בלי קשר לנערים, אני חייב לציין לטובה את קארבר. האיש לקח את הביקורת של קולווין כלפיו בסוף העונה הקודמת והפנים אותה. בשעתו לא היו לו תשובות, הוא לא הכיר את השחקנים, אבל עכשיו הוא יודע מי זה כל אחד, איפה הוא נמצא ואיפה הוא גר. הפך לשוטר אמיתי.

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה אג'נדה

"צאן לטבח כאן"

(מרשה דונלי) אד ברנז, מספר 2 בסדרה אחרי דיוויד סיימון, היה בעברו בלש בבולטימור, ואחרי הפרישה הפך למורה בבית ספר ציבורי בעיר למשך שבע שנים. ההתמקדות בבית הספר ובנערים במערב בולטימור מתבקשת מאוד במסגרת "הסמויה", אבל עבורי מדובר במשהו מעבר לכך. עכשיו, אחרי שאימפריית ברקסדייל קרסה ונגמר הסיפור של אייבון וסטרינגר, אני מרגיש שההתמקדות הזו לוקחת אותנו במידה מסוימת אל עברם של השניים. נערים בחטיבת הביניים בלב תרבות הסחר בסמים, העוני והאלימות. אילו אופציות יש לנערים כאלה?

מקרב הנערים בולט מבחינתי אחד במיוחד: דוקי, העני מכולם ומושא ללעג האחרים, במיוחד של ניימונד. התמימות שלו מזכירה לי את וואלאס המסכן, הקרבן של סטרינגר בעונה הראשונה. היה משהו מאוד מסוים שבלט בהשוואה ביניהם. דוקי הסביר לרנדי שזו לא הייתה יונת דואר, כי את אלה הוא יכול לזהות לפי תג המחובר לרגליהן. הילד אולי דלפון ונלעג, אבל יש לו ראש על הכתפיים. זה הזכיר לי את השיחה של דיאנג'לו עם וואלאס בפרק הראשון בסדרה, שבה הוא צעק עליו על שקיבל כסף מזויף ושאל אותו אם האיש על השטר נראה לו כמו נשיא מת. וואלאס ענה לו שאלכסנדר המילטון לא היה נשיא.

אבל לא רק דוקי הזכיר לי את וואלאס, אלא גם רנדי. הנער שמסר ללקס לגשת להיפגש עם החברה שלו בחצר, גילה שבפועל הוא שלח אותו אל מותו מידי כריס השקט והמצמרר וסנופ הממלמלת. בסוף הפרק אנחנו מוצאים אותו יושב על גרם המדרגות בחזית ביתו, בעליל חושב על כך. נשאר רק לקוות שהגורל שלהם יהיה שונה משל וואלאס. בניגוד לו הם מחוץ למשחק, אבל אין שום ערובה שכך זה ימשיך. יתר על כן, קל להיות גם בחוץ ולהיפגע. פרוט, האיש של מרלו שהתעמת עם דניס בעונה הקודמת, אמנם היה מפקד פינה, אבל הוא נורה בראשו רק בגלל שהסתובב עם הבחורה הלא נכונה.

לא רק וואלאס עלה בדעתי עם הנערים. הסצינה עם היונים הזכירה לי את השיחה של זיגי עם איש הציפורים בעונה השנייה. ההתמודדות של הילדים הללו, כלואים בעולם חסר רחמים, מול יונים שאת אחת מהן הם מנסים ללכוד, הייתה סמל גדול לעובדה שהם עצמם לא יכולים לחמוק ולעוף משם. בקומנטרי לפרק, עם אד ברנס ודיוויד סיימון, התברר לי שזו עיסוק רווח אצל הילדים בבולטימור.

בינתיים, כצפוי, מרלו עולה ופורח בהיעדרו של ברקסדייל, אבל הוא עושה זאת בלי להשאיר גופות. הבחור הפיקח פשוט מנצל את המבנים הריקים כדי להיפטר מאויבים: כריס וסנופ יורים בהם עם משתיק קול, מנטרלים את ריחם עם סיד וניילון וממסמרים את לוח העץ שבכניסה באמצעות הלקסוס של אקדחי המסמרים. גאוני.

בקטנה: במחלק הרצח באנק אומר לאד נוריס על לסטר המתרחק, "רואה את ההליכה הקשתית הזו שלו? אני גרמתי לו ללכת ככה". זהו אחד המשפטים המצחיקים בסדרה לדעתי, לא מעט כי שמתי לב בעבר לקישות הזה ברגליו של קלארק פיטרס (בסדרה אחרת דווקא, הגרסה האמריקנית ל"חיים על מאדים"). בקומנטרי מתברר שוונדל פירס אילתר את השורה הזו במקום, היא לא נכתבה בתסריט.

"נילחם על השקר הזה"
(סלים צ'ארלס)

"Get on with it, mothafucka"
(קולווין לראולס בזמן שהלה צולב אותו, בדיוק המילים שאמר סטרינגר בל למוזון ועומאר רגע לפני שירו בו)

בדצמבר 2004 היו דיווחים על כך ש-HBO לא תזמין עונה רביעית של "הסמויה", כך שהיא תסתיים אחרי שלוש עונות. בהתעלם מהעובדה שהעונה הרביעית היא בעיניי הדבר הכי טוב בתולדות הטלוויזיה, מוכרחים להודות שפרק סיום העונה השלישית סגר היטב את הקצוות לקראת ביטול. זה לא מה שדיוויד סיימון כיוון לו אמנם, הוא אמר שמלכתחילה תכנן חמש עונות (וידע כבר מתחילת הסדרה שסטרינגר ימות ושלטון בארקסדייל ייפול), אבל הפרק הזה הביא אל סיומם כמה וכמה סיפורים תוך תחושה גדולה של סגירה.

אימפריית ברקסדייל קורסת סופית עם המעצר של רבים מהם, כולל מספר 1 עצמו. מקנולטי עוזב מיוזמתו את היחידה ומתאחד עם בידי. דניאלס מועלה בדרגה ומרלה מקבלת את המשרה במועצה, מה שמאפשר לבעלה בנפרד להתאחד בגלוי עם רונדה פרלמן. פרז עוזב את המשטרה, דניס ניחַם באגרוף ובלימוד ובוחן את עתידו וכהנה וכהנה.

לא עמדתי על כל הקווים המקבילים באלגוריה שבין המלחמה בעירק לבין העונה הזו. בכנות, זה אולי קוריוז נחמד אבל בסופו של דבר לא ממש רלוונטי. את מה שכן זיהיתי בפרקים קודמים כבר מניתי, אבל בפרק הזה הציטוט הפותח, זה שאמר סלים לאייבון, מובהק במיוחד: "לא משנה מי עשה למי בשלב הזה. העובדה היא שיצאנו למלחמה ואין דרך חזרה. זאת אומרת, שיט, ככה זה מלחמה, אתה יודע? ברגע שאתה בתוכה, אתה בתוכה. אם זה שקר, אתה נלחם על השקר הזה. אבל אנחנו חייבים להילחם".

המלחמה בעירק או לא, אני חוזר בי לגבי הסתייגותי מהעונה. כולה מצוינת, אבל הפרקים האחרונים רוממו אותה והיו מרגשים מאוד. בצפייה הזו היא האהובה עלי מבין שלוש העונות הראשונות (אחריה הראשונה ורק אחר כך השנייה). היה אפילו צובט לב לראות את אייבון האבל והמובס, יושב שפוף, לא מוכן לקבל אף אחד לחדר, וכשהוא כבר מקבל הוא פועל על אוטומט. עם זאת, אני בטוח שהאבל שלו ישכך עכשיו כשהוא יודע מי הלשין עליו. עבור מקנולטי זה היה ודאי רגע מזכך. אחרי שסגר על סטרינגר ובכל זאת פספס אותו, מתאבל כאילו זה קרוב משפחה שלו שמת, לפחות הוא נותן לאייבון משהו להרהר בו בזמן שיהיה בכלא. האיש שתמיד דיבר על משפחה יוצא מהמשחק כשהוא בודד; הוא הסגיר את חברו הטוב וגילה שהלה עשה את אותו הדבר, האחיין שלו נרצח ואחותו לא טורחת אפילו להביט בו בבית הסוהר. מי יבוא לבקר אותו עכשיו?

אולי מקנולטי היה בא, אילולא החליט עכשיו לשנות את חייו. כשהמשטרה פשטה על המקום של אייבון, מקנולטי הניד לו בראשו לשלום, כאילו הם חברים ותיקים. עכשיו נגמר לו העניין הזה, והריק שגם ככה התחיל לגדול אצלו בזמן האחרון, מוזמן להשתלט על שאר החלקות. אבל לא, הפעם מקנולטי מכיר בבעיה שלו. אחרי ששמע מעמיתו סנטאנג'לו על היתרונות העצומים שבמלאכת השיטור הפשוטה, הוא הולך לשם בעצמו כדי להצטרף אליו. הוא גם הולך להיפגש עם בידי, כזאת חמודה, אחרי שחשב עליה לא מעט בזמן האחרון. לא בשביל זיון, במקרה שלה הזיון תמיד היה משני. היא הדבר האמיתי, אחת מאלה. "באת משום מקום", היא אמרה לו כשהופיע על סף דלתה. "'שום מקום' זה מתאים", הוא ענה.

בניגוד לשנה קודם לכן, כשהוא היה על הסירה ולא מצא תכלית, הפעם מקנולטי לא מאפשר לוואקום להשתלט עליו. למעשה, בשום מקום אין ואקום. המלך נופל, יחי המלך. הפעם זהו מרלו סטנפילד. הוא בא להגיד שלום לאייבון בבית המשפט, זוהי הפעם הראשונה שהם נפגשים ובמידה רבה זהו מעמד ההמשחה שלו. אחד הלך, אבל הפינות ימשיכו לשקוק ולעשות עסקים. המסטרדם יירשם כהערת שוליים בתולדות המשחק, מולידו מוקע כרועץ חסר מוסריות.

קולווין סופג כמובן את כל האש, נמכר על ידי כל אחד ואחד ששמח על הירידה בנתוני הפשיעה כשהמיזם פעל. אהבתי את העובדה שקארקטי אשכרה התקשה מצפונית למנף את המסטרדם לתועלתו. הוא באמת התחבר אל מה שקולווין עשה והעריך את החזון, כך שהוא התמהמה עם היציאה לתקשורת בגנות ראש העיר. בסך הכל הוא באמת בחור טוב, הרבה פחות ציני מכפי שהמשחק הפוליטי דורש. גם הנאום שלו בוועדה נעשה באופן לא מתוכנן, כלומר מדם לבו. הוא אמנם לא חידש בנאום הזה דבר, לא אימץ שום רפורמה או זרק מילה חמה לקולווין, אבל הוא פצח בדברים האלה כי אכן איכפת לו. קולווין אולי הוקע והושלך, אבל עבורי הפרק הסתיים באופן יפהפה במפגש שלו עם אחד באבס, נרקומן שבדרך אגב מספר לו על האופן שבו המסטרדם שיפרה את חייו. לא בגלל הקלות לקנות סמים, אלא כי הסוחרים לא הציקו לו. הוא היה בן אדם. עכשיו באבס איבד את ג'וני, לא בטוח שהוא בכלל יודע את זה, אבל מסתובב עם הנער שהוא מנסה ללמד אותו על הלכות הכסף הקטן ברחוב.

אבל מבחינתי הרגעים היפים ביותר היו שייכים כמובן לדניס. האגרוף הוא נחת רוח בשבילו, אבל הלימוד הוא כבר ממש הישועה שלו. כשהנערים הגדולים לא מגיעים כי הם חזרו לפינות הוא אשכרה הולך לנזוף בהם, והקשר ביניהם כבר התבסס דיו כדי שיהווה עבורם דמות סמכותית, יתנצלו ויקבעו מועד שבו יגיעו. דניס אחראי גם לקטע המצמרר ביותר: המפגש בינו לבין פרוט. אותו מנהל פינה שגנב את הסמים שלו בפרק הראשון לעונה ושלף עליו אקדח, ושבהמשך עמד מול לוע האקדח שלו אבל זכה לחיות, עכשיו חרד ומבועת לראות אותו שוב. המבט שדניס נתן בו בזמן שהלך משם היה מזרה אימה.

קטנות לסיום:
* אהבתי את ניד הראש כלפי העונה השנייה כשעומאר זרק את הנשק למימי הנמל, ושם על הקיר הייתה כרזת בחירות של פרנק סובוטקה, ה' יקום דמו.
* אחרי עונה שלמה שבה שמענו את שמה אבל עינינו לא זכו לשזוף את פניה, סוף סוף מגיעה יונטה פרקינס לישיבת מועצה.
* סקוויק, החברה המעצבנת של ברנרד, שוב סיפקה בגדול את הסחורה, והפעם עם חילופי דברים קטנים בלבד. אדירה.

והנה סיכום העונה על פי איילון צפון