"זה לא משנה אם איזה טיפש אומר שהוא שונה"
(דיאנג'לו)
"העבר תמיד איתנו. המקום שאנחנו מגיעים ממנו, מה שעברנו, איך אנחנו עוברים את זה, כל החרא הזה משנה. כמו בסוף הפרק, אתה יודע, סירות וגאות ושפל וכל זה. זה כאילו אתה יכול להשתנות. כן, אתה יכול להגיד שאתה מישהו חדש, אתה יכול לתת לעצמך סיפור חדש לגמרי. אבל מה שהגיע ראשון הוא מה שאתה באמת ומה שקרה קודם הוא מה שבאמת קרה. כמו, אתה יודע, כל הספרים האלה בספריה שלו. החזית שלו היא כל הספרים האלה, אבל אם תשלוף אחד מהם מהמדף, אף אחד מהדפים לא נפתח אף פעם. יש לו את כל הספרים האלה והוא לא קרא כמעט אף אחד מהם. גטסבי, הוא היה מי שהוא היה, והוא עשה את מה שהוא עשה. ובגלל שהוא לא היה מוכן להתמודד עם הסיפור האמיתי, החרא הזה תפס אותו".
דיאנג'לו כמעט מספיד את עצמו בפרשנות הזו שלו "גטסבי הגדול", שנרצח בעצמו, הכל הוא פרולוג שמוביל אל מקום אחד – פי הפחת. ואכן, החרא הזה תופס אותו כל כך מעט זמן אחרי כן. המוות שלו כל כך ציער אותי. אם חשבתי שהעונש שניתן לו היה חרא, 20 שנה בפנים ולקחת על עצמו את האשמה הכי כבדה של הארגון, באה "הסמויה" ומזכירה לי שתמיד יכול להיות יותר גרוע. הוא הביט בתמונה של הבן שלו שנמצאת בתאו והחליט לזרוק לאסלה את הסמים שנותרו לו. הוא עשה החלטה להשתפר. הוא התנתק מהמשפחה הרעילה שלו. כל מה שהוא רצה זה שיניחו לו לנפשו, הוא אפילו לא תכנן להגיד משהו על הרצח החדש שהדוד שלו אחראי לו. הוא ישב במועדון הספר, לא משהו שמשויך אוטומטית לכלא. איש טוב שהגורל שלו הועיד אותו לחיים הקצרים שבהם גדל, עם אמא שבמקום להגן על הילד שלה ולתת לו להיכנס אל המפלט, הביתה, מאלצת אותו להתמודד בעצמו עם שני ילדים שמזיינים לו את הצורה. הרגע שבו די ואייבון חולפים זה על פני זה במסדרון היה מופלא. האופן שבו אייבון קורא לו, דיאנג'לו מסתובב אליו, אייבון מביט בו בעוד שלפתע המצלמה מתרחקת ממנו. הוא איבד את האחיין שלו לנצח.
"אתה פשוט חי עם החרא הזה עד שאתה לא יכול יותר לנשום"
(דיאנג'לו מספר הכל בחקירה שלו ובמידה רבה צופה את סופו, נחנק פיזית כשם שנחנק מטאפורית, סוף העונה הראשונה)
את הראייה של דיאנג'לו על "גטסבי" אפשר להחיל על הסדרה כולה. העבר תמיד נוכח ותמיד יתפוס אותך. בפרק הזה, מלבד המקרה של דיאנג'לו, זה היה נכון במיוחד גם אצל מקנולטי. הוא מנסה להציג חזית אחרת, משופרת, כדי לחזור לאשתו, אבל ללא הועיל. בפרק אחד נסגרו הספיחים האחרונים של העונה הראשונה: דיאנג'לו מת ובירד מורשע, ובנוסף להם ג'ימי מבין שעבורו הסיפור נגמר. באותו זמן הוא גם מוותר על הניסיון למצוא את משפחתה של נדיה, כמה מצער, וכן מקבל סטירת לחי מטאפורית מאשתו. סוף להרבה דברים בפרק הזה, ובכל זאת שמו הוא "הכל פרולוג".
זוהי הצפייה השלישית שלי בעונה הזו ורק הפעם אני קולט שבתחילת הפרק עומאר מספר שבחטיבת הביניים (הוא בטח לא האריך בלימודיו מעבר לה) הוא אהב מיתולוגיה. זה מסביר את המעמד המיתי שרכש לעצמו בשיכונים, הבוגי מן שממנו כולם מפחדים, הבלתי מנוצח. זה מסביר גם את המעמד שמקנה לו הסדרה עצמה. בבית המשפט הוא התגלה ככוכב עבור התביעה. מבדר את המושבעים, מבסס את העולם שבו מתקיימים הדברים האלה, ויותר מכל – נכנס במוריס לוי באופן הכי יפה ומזוקק שניתן היה לעשות. "לי יש רובה ציד, לך יש מזוודה. אבל הכל במשחק, נכון?". נפלא.
במארז הדיוידי יש קומנטרי לפרק מפיהם של דומיניק ווסט (מקנולטי) ומייקל קיי וויליאמס (עומאר). בדרך כלל ההערות המעניינות באמת מגיעות מהמפיקים, אבל הקומנטרי הזה מבדר מאוד ובמהלכו השניים בעיקר עוסקים בסיפורי מורשת. הכימיה ביניהם נהדרת והם מתפקעים מצחוק בחלק ניכר מהזמן, עולבים ומחמיאים לשחקנים האחרים וזה לזה (על ג'יימס רנסון, המגלם את זיגי, הם אומרים שהוא הכפיל של אורלנדו בלום, רק שבניגוד אליו ג'יימס יודע לשחק. על לארי גיליארד המגלם את דיאנג'לו הם אומרים שהוא השחקן הכי טוב מבין כולם שם, ואני נוטה בהחלט להסכים), מדברים על סצינות מין ועל עירום של השחקניות, משוחחים על מבטאים, צוחקים על אספקטים בסדרה (ווסט: "אתה לא חושב שגרפיקת מחשבים על הורדת מכולות היא מעניינת?") נזכרים באודישנים שלהם ועוד. מומלץ לבעלי המארז.