הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 3 פרק 3

זכרונות מבית אבא (מד מן 3.03)
מאת yaddo
בתאריך 5/12/2009

וואו, איזה פרק כובש. במחי צפייה אחת הפך לאחד האהובים עלי בסדרה, הן בגלל הקצב שלו, שהיה מצד אחד שנון ונינוח כיום שבת ומצד שני לא חסך בדרמה, והן כי היה עתיר אינטראקציות יפהפיות בין הדמויות. כל כך אהבתי את הפרק עד שהמחשבה לצפות בו שוב מיד עם תומו חלפה בראשי, דבר שלא קורה לי לעתים קרובות, גם מפאת היותו כל כך יפה אבל גם כי הרגשתי שהחמצתי דברים. זו הסיבה שאני לא צופה בסדרה הזו בלי תרגום ולא מבין את אלה שעושים זאת.

האינטראקציות, כאמור, היו בשיאן. השיחה של דון והקשיש על החיים מחוץ ובתוך השפע (עם ההערה המבריקה של האחרון על נישואי רוג'ר וג'יין, "A match made in a boardroom"), דון ורוג'ר בקטע קצרצר אך עתיר דרמה שהספיקה לכל הפרק, פגי שקולטת שמזכירתה המבוגרת דואגת לה כי היא אישה בעולם של גברים, סאלי מקריאה לסבה על נפילת האימפריה הרומית (אהמ אהמ) ובין לבין מסתבכת איתו (הילדה הזו עילוי, היא משחקת כל כך טוב), וכמובן, ג'ואן מבדרת את אורחיה עם האקורדיון – קטע נפלא מכל היבט.

גם קטעים מוזיקליים אחרים בפרק, והוא שפע כאלה, היו מלבבים ותרמו רבות לקסם של המכלול. פול שר יחד עם חברו מהקולג', האיש שמכיר את פניו האמיתיים, כאשר שניהם מתרצים אחרי מריבה. פיט וטרודי רוקדים מעולה במסיבה. גם רוג'ר שר, ואפילו לא רע בכלל, אבל היה מפתיע למדי לראות אותו צבוע כך לשחור. הנוכחות השחורה ב"מד מן" לא גבוהה בדרך כלל, אבל אני חושב שזה לא מקרי שבמקביל לאקט הגזעני הזה של רוג'ר, זכינו לראות את קרלה מפגינה מול ג'ין אופי (חזק) לראשונה מאז שהתוודענו אל דמותה בעונה הראשונה.

בית אבא – מד מן 3.03
מאת yaddo
בתאריך 4/6/2011

רק בצפייה הנוכחית קלטתי את כמות הנוסטלגיה שהוערתה אל תוך הפרק, בין אם באמצעות החיבור בין דון לידידו החדש והקשיש קוני כאשר שניהם נזכרים בילדותם מחוץ למעגל האמיד, בין אם בעזרת זוטות מימי הקולג' של פול וחברו, ובין אם דרך הערות אגב של טרודי על מחזריה מפעם או של האורחת המבוגרת של ג'ואן על האופן שבו אמה ניגנה בפסנתר בזמן שהם ישבו וקראו. הזכרונות של האנשים האלה נעים בין העשור הראשון למאה, לפני שניו מקסיקו נוסדה ב-1912, ועד לשנות החמישים המאוחרות.

הנוסטלגיה הזו, שכמובן מלווה את "מד מן" כל הזמן, הועלתה הפעם על נס באופן יוצא דופן, כמו לחדד את הבעיות העכשוויות של הדמויות. פעם היה כזה טוב ותראו מה יש עכשיו. אבל בסופו של דבר מה שהיה יפה בפרק הזה, ואולי זה מפני שאנחנו צופים בו חמישים שנה לאחר שהאירועים בו התרחשו (אבל לא נראה לי שזו הסיבה), זה שהמאורעות היו חומר מושלם לנוסטלגיה בפני עצמה, אם רק חושבים על זה. אני זוכרת איך נאלצנו לבוא למשרד, שלושה חברים, והגיע חבר של אחד מאיתנו ועישנו ג'וינטים. אני זוכרת איך קראתי לסבא שלי את "ההיסטוריה של דעיכת ונפילת האימפריה הרומית" כל ערב כשהוא בא לגור איתנו למשך תקופה. אני זוכר את המסיבה אצל גרג וג'ואן כשהיא ניגנה לנו באקורדיון ושרה בצרפתית. אני זוכר איך רקדנו את הצ'ארלסטון במסיבה של רוג'ר וג'יין. אני זוכר איך לא רקדנו כל הערב ואז באתי אלייך בחושך והתנשקנו.

אבל כמו בכל מבט מתרפק לאחור, גם הנוסטלגיה-בזמן-אמת הזו נגועה בייפוי מציאות. בפועל גרג מסתיר דברים מג'ואן, סבא של סאלי חולה מאוד, בטי מניחה לזר להניח יד על כרסה, דון ורוג'ר ביחסים רעועים מאי פעם וכן הלאה. הזכרונות הללו הן מפלט מפני האמת, הן של אז והן של עכשיו. My Old Kentucky Home, שם הפרק במקור והמנונה לשעבר של המדינה, מגלם את הדיכוטומיה: מצד אחד הוא משקף את הימים ההם שהיינו צעירים ונפלאים, אבל מנגד הוא רצוף גזענות מחליאה שמציבה את הזמנים הללו בפרספקטיבה מפכחת.

מד מן ספוילרים
מאת איימס
בתאריך 5/6/2011

איזה פרק מרנין. כל הפרק היה מורכב מאפיזודות קטנות שהופכות להיות זיכרונות נהדרים שכל החיים מנסים לשחזר ללא הצלחה, כי הם כל כך חד פעמיים בצירופי המקרים המוזרים שהובילו לקיומם. פגי מעשנת מריחואנה ("אני פגי אולסון, ואני רוצה לעשן". מלכה). סוף שבוע של מסיבות וחיבה בין ג'ואן ובעלה (שמערכת היחסים ביניהם מוזרה בעיני). סאלי המתקרבת לסבה ולוקחת ממנו כסף, בלי לדעת את המהומה שתתעורר בעקבות מעשה זה. מסיבת הגן המשונה. דון וקוני בבר. רוג'ר מזמר, מרוח במשחת נעליים. פיט וטרודי רוקדים. ג'ואן והאקורדיון (כמה חבל שהשירה הייתה מוקלטת).

בעוד שלושים שנה אף אחד מהם לא יזכור את הפרטים הקטנים. את התחושה הלא נוחה שהייתה להם בחלק מהזמן, אלא רק שזה היה סוף שבוע מיוחד. מהצד זה נראה מגוחך ומשונה ובלתי אפשרי (בין היתר בגלל שינויי הזמנים. כמו הפיקניק בעונה שעברה), אבל החיים מלאים זיכרונות לא מדויקים כאלו. זה מתקשר לפרק הקודם. כולם רוצים לחזור בזמן לזמנים פשוטים יותר, להשתנות בחזרה ליום האתמול, כי מחר לא יצליח להיות מופלא כזה.

וגם, מחשבה לעתיד לבוא (ספוילר בלבן): כמה שאני רואה עכשיו את בטי יותר, אני מבינה שההתדרדרות הגדולה שלה היא שילוב של דיכאון אחרי לידה ודיכאון מאובדן אביה. זה לא היה שם קודם, לא בעוצמה כמו בהמשך.