הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 2 פרק 4.
(כולל ספוילרים להמשך, צבועים בלבן) רק הפרק הבנתי לראשונה איזה תסביך אב יש לפגי. לא רק תסביך אב בשל אביה הנעדר, אלא גם תסביך עם האב שבמרומים, איתו היא מנהלת מערכת יחסים טעונה מאז שילדה (ובכלל). זה היה אמור להיות קל, נוכח החשיבות המופרזת שהיא מייחסת לגברים בחייה: דון (פה זה אולי קשור לתסביך האל – "את צריכה להודות לי, יחד עם ישו, על כל יום שאני נותן לך בעולם הזה) ופיט. באופן כללי זה גם קשור לעובדה שהיא בעולם של גברים, ולכן יש יותר גברים לנהל איתם מערכות יחסים טעונות, אבל כבר באמצע העונה הראשונה ראינו שהיא לא מפחדת לענות לג'ואן (עם אחות גדולה וביקורתית היא יודעת להתמודד), אבל לא מצליחה להתמודד עם הגברים.
בכל מקרה, אני מאוד מחבבת את דמות הכומר בגילומו של קולין הנקס (אני שומרת לו חסד נעורים מאז הסרט "אורנג' קאונטי"), ולכן אהבתי את מערכת היחסים ביניהם. המפגש ביניהם מרנין: פגי מורדת ובורחת מהכנסייה, עם כאב ראש מהאנג אובר ומהעובדה שהיא לא כל כך מצליחה להיות עם המשפחה שלה יותר, והוא זה שמכניס אותה בחזרה פנימה. הוא מסמל גישה חדשה לדת, לא עוד דקלומים ותוכן קבוע מראש, אלא גם לב וסגנון. אנחנו רואים את זה כשהוא מנסה לחדש בברכת המזון, ואנחנו רואים את אמא של פגי מבקשת ממנו לברך. כי מה שהוא עשה קודם לא נחשב. זה בערך מה שחושבת אמה של פגי על העבודה שלה בעיר, אבל ניכר גם שהיא גאה בה, משהו שפגי טורחת מאוד להתעלם ממנו (וכמעט לא נשמע מהמשפחה של פגי עד ל"המזוודה", שם העניין הזה ישוב). בהמשך מבקש ממנה האב גיל עזרה עם הדרשה שלו, וקל לראות שפגי מוקסמת ממנו. הם יושבים יחד באוטו, ואנו רגילים לראות ככה את דון עם איזו בחורה, אבל כאן זה לכאורה תמים לגמרי.
הסוף של הסיפור הזה ברור מראש. אחותה מקנאה בכך שפגי היא רשע וטוב לה. היא חווה משבר אמוני נוכח העובדה שלפגי לא אכפת מהחטא שלה, ואף אחד אפילו לא יודע על קיומו, והיא הולכת ומתקדמת. המשבר שלה אמיתי, אבל ההחלטה שלה להתוודות, כשהיא יודעת שבמקביל היא חושפת את הסוד של אחותה, לא רחוק כל כך מחטא בעצמו. מלבד זאת זה מעיד על סוג של קנאה בפגי גם על כך שהיא מצליחה ומתקדמת בעוד שאחותה נאלצת לגדל עוד ילד אחד. אולי גם אניטה מורדת בתפקידים המסורתיים, אלא שלה אין את הפריבילגיה לנסוע לעיר ולפצוח בקריירה (ובעלה המרותק למיטה ומנוטרל לגמרי הוא עוד סממן של זה).
וכך מערכת היחסים בין האב ופגי מקבלת תפנית מהר מאוד – בתוך שלושה שבועות. הכומר אומר לאחותה של פגי – "היא לא חזקה כמוך". היא באמת מתגלה בחולשתה, פגי. לקח לה המון זמן עוד לדבר על מה שקרה (קודם עם פיט, ואחר כך בגילוי לב עם דון ב – ניחשתם – "המזוודה"), וזו החולשה של פגי. אבל גם פגי וגם אניטה אחותה, לוקות שתיהן באותה חולשה. כי בין אם את מתייחסת לזה כאל חטא נורא, ובין אם את מתנהגת כאילו זה מעולם לא קרה – את לא מתמודדת עם מה שקרה בגבורה (כמו שג'ואן מתמודדת, בשעתה, ומוכיחה חוזק ממין אחר).
במקביל אנחנו מקבלים עוד הרבה משפחתיות. את זו האמיתית של רוג'ר ואת זו שהוא מדמיין. עוד מערכת בת-אב טעונה בין רוג'ר ובתו. את דון ובטי בבית, התנהגותה הנוראית של בטי כאם. היא לא נוראית כל כך לסאלי כי היא נוחה יותר, וכנראה כי היא מזכירה לה את עצמה, לעומת בובי שמזכיר לה את אחיה שאיתו היא לא מסתדרת.
את כל סיפור אמריקן איירליינס לא כל כך אהבתי. הם נוטים לעשות את הפרקים האלו שבהם כולם באים למשרד בבהילות ויש משימה שיש לבצע וכולם נרתמים. פיט מגיע במכנסיים הקצרים המגוחכים הללו ודון עם סאלי. ועדיין, פה זה מרגיש לי לא מתאים, שינוי חד מדי בקצב ובהומור (יש פרקים בהם אני דווקא מחבבת את זה). הייתי שמחה אם סיפור שלושת ימי הראשון היה מסתכם בימי ראשון בבית, בלי גלישה למשרד, אבל גם כך אהבתי את הפרק הזה. התוצאה של הפרזנטציה לאמריקן איירליינס לא הפתיעה, ונראה שזה מסמל את עלייתו של דון ונפילתו של דאק, כאשר הוויכוח מלפני כמה פרקים בינהם הוכרע (ודון ניצח).
שוב אני נזכר שפשוט לא התחברתי אל העונה הזו. ניתחת יפה את ההתרחשויות בו, אבל גם כשיש דברים מעניינים או נוגעים, כמו היחסים בין דון לבובי, אני לא אוהב את התמונה השלמה. הסצינה היפה ביותר הייתה כמובן זו שבובי בא בסוף הפרק להתנצל בפני אביו ושאל אותו על אבא שלו עצמו. הילד המתוק הזה (חבל שהחליפו שחקן בהמשך) משקף את הטוהר, את המשפחתיות של ימי ראשון. למרות שהפרק הזה אנחנו רואים לא בפעם הראשונה שדון רך עם הילד ובטי קשוחה עמו, בכל זאת כאשר בובי נכווה דון מתעלם כי הוא נקרא למשרד ובטי היא זו שדואגת לו. סדר העדיפויות של אבא ברור מאי פעם.
ובניגוד לאותה משפחתיות סאלי נחשפת אל התחכום של חיי המבוגרים, אל המשקאות, אל יחסי העבודה של אביה ואל הציצים של ג'ואן. אל העתיד, למעשה. דון יוצא באמצע העבודה עבור "אמריקן איירליינס" ואומר לכולם להתעלם מהמבט לאחור ולהישיר מבט אל הסְפָר. להתעלם ממכות הרצח שחטף מאביו ולהציג משהו אחר וחדש. זה כמובן קשה עד מאוד. בובי אולי לא יוכה על ידי דון, אבל מסתבר שבטי לא חסינה מפני דחיפה אלימה. מה שמדהים הוא שאפילו כאשר דון כל כך מנסה לשכוח מהעבר, אלמנט שפחות או יותר מרכיב את מהותו, הנוסטלגיה שהוא מעלה על נס שוררת אפילו שם. כשבובי שואל אותו מה אביו אהב לאכול הוא עונה בכנות, נאמן להבטחתו מהעונה הראשונה שלא לשקר לו לעולם, "סוכריות בטעם של סיגליות, בעטיפה יפהפיה בצבע סגול וכסף".