הנה הדיון שהיה לנו על "מד מן" עונה 2 פרק 3
אבל נגיע לזה אחר כך.ג'ימי בארט מוצג עם תחילת הפרק בתור אדם מקצועי מאוד, מחושב מאוד, קר מאוד. הוא יודע כמה צריך לצלם, איך הוא רוצה את הסט שלו, ומה יגרום לו להראות הכי מצחיק. נראה שההצחקה שלו היא לא איזו תקלה משמחת, אלא תוצאה של עבודה קשה. זו הסיבה שמפתיע כל כך לראות אותו מתפרץ על אשת הלקוח – לבטח הוא יכול לרסן את עצמו לטובת הקריירה שלו. אבל על הסט הוא יכול להיות איש המקצוע כי הבמאי, הצלם, איש הפרסום יודעים שהוא רק דמות. ללקוח הוא צריך למכור את בן דמותו ש"עשה אותו עשיר, אבל לא מאוד נחמד". גם אשתו עמוק בתוך דמותה, עם הקול הצרוד ונסיונות הפיתוי. קצת מחליא בעיני לראות כמה דון נגעל ממנה (אחרי שהוא שכב עם כל ניו יורק, והוא בעצמו נאלח במיוחד), אבל היא יודעת לעשות את העבודה בדרך שהיא יודעת לעשות אותה. היא מגלמת את אשתו של ג'ימי, כי רק כך תוכל להיות לה דריסת רגל בקריירה שלו, אבל מתחת לדמות הזו, שאמורה להיות רכה וכנועה היא דווקא מתגלה כסוכנת ממולחת, שמוכרת את דמותו של ג'ימי בדיוק כמוהו.
בכלל, אנחנו מגלים בסדרה הזו שאם מאחורי כל גבר מוצלח יש אישה מוצלחת, אז מאחורי כל איש פרסום חלש יש אישה חזקה. מונה, טרודי, ועכשיו אשתו של הארי, ורק בטי מתגלה כיוצאת מן הכלל. הן אומרות לגברים שלהן מה הם צריכים לעשות, שותלות מחשבות במוחותיהם, נשארות בעמדת האישה הקטנה משום שזה הדבר היחיד שנראה שגורם לילדים האלו לתפוס יוזמה ולקחת את תפקיד הגבר. אשתו של הארי צריכה להגיד לו לקום ולעשות משהו עבור עצמו, וגם טרודי היא זו שמרגיעה את פיט ונותנת לו את הכוח להמשיך בעבודה. מצחיק ששתיהן חושבות שהאנשים במשרד עובדים בשביל הבעלים שלהן, למרות שכנראה הן מבינות שזה לא המצב, אך מחזקות כך את האגו של הגברים. טוב שמראים אותן, כדי להבהיר שבטי היא אנומליה. אני לא חושבת שנשים היו שונות אז מאיך שהן היום. כמו רוב האנשים, גם הן חששו לחשוב אל מחוץ לגבולות התפקיד שהן נולדו אליו, אבל גם אז הן היו חזקות, בטוחות, דעתניות. בטי היא המוזרה, שלא יכולה לקחת צעד מבלי להתחשב בדעת בעלה.
יופי של ניתוח. תחילת הפרק הייתה בדיוק מה שחששתי ממנו לפני שהתחלתי לצפות בעונה – ג'ימי ברט, דמות שלא אהבתי, ובטי עם רכיבת הסוסים שלה. שתי הסצינות הראשונות בפרק היו ממש אלה. אבל מה, אהבתי את הפרק. השימוש בזוג שילינג כ"פטרוני האמנות" של ג'ימי הביאה לעיסוק מעניין מאוד ביחסי כוח, שבהם לא תמיד ברור מיהו הפטרון ומיהו המוטב, ובדרך כלל לכל אחד יש מישהו להתעמר בו. בובי ודון, בטי והכפיל של ג'אדג' ריינהולד, הארי במשרד מול קן (בלי ידיעתו) וכיו"ב. היחסים של בובי וג'ימי הועמדו כתמונת מראה מול יחסיהם של בטי ודון. בכל אחת ממערכות היחסים האלה יש את הבוגר ואת הילדותי. מפגש האגואים של דון ובובי בפעם הראשונה שראינו אותה, לאורך הסצינה מהבר ועד לרכב, היה מחול מושך ודוחה של משיכה ודחייה.
כמו עם השירה של פרנק אוהרה בפרק הראשון לעונה, גם הפעם אנחנו מוצאים את דון עושה משהו שלא היינו מצפים ב"פרסומאי חלק לשון בחליפה הזאת, סיגריה במיקום מושלם ביד, כל שערה במקומה" שכמוהו, וצופה בסרט צרפתי בזמן שלואיס המזכירה שלו כושלת בתיאום הציפיות במשרד. לא הצלחתי למצוא בשום מקום באיזה סרט מדובר, אבל מן הסתם מדובר בסרט כלשהו מן הגל החדש שפרח בשנות השישים בצרפת. מפגש הצלליות של דון ובובי יכול היה לצאת מסרט כזה.
מלבד הסרט היו עוד כמה רפרנסים תרבותיים בפרק הזה, בראשם סדרת הטלוויזיה שהעסיקה את המשרד. מצחיק קצת שהייתה ל-CBS סדרה בשם The Defenders כבר לפני ארבעים שנה, כשם שיש לה היום (רק שהנוכחית לא מצליחה). מסתבר שהישנה הייתה סדרה נחשבת שעסקה בסוגיות מעניינות ואף זכתה בכמה פרסי אמי, אחד מהם על פרק בשם – החזיקו חזק – The Madman. פרק ההפלה שראינו בתוך הפרק של "מד מן" היה השנוי ביותר במחלוקת בתולדותיה, ונקרא כמו שם הפרק הנוכחי של "מד מן" – "The Benefactor", גומל החסד. שלושת נותני החסות הקבועים של הסדרה אכן סירבו לפרסם בפרק, וברגע האחרון חברה רביעית הגיעה ונתנה את חסותה לפרק. לא בל ז'ולי, כידוע.