הנה הדיון שלנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 4
שם הפרק הזה כל כך מצא חן בעיני, עוד לפני הצפייה אפילו. כשמה הישן, הראשון, של ניו יורק, הוא עומד במעין כפיפה מעניינת עם הסדרה עצמה, שמתארת לנו במבט מפוכח לאחור את שנות השישים בעיר. יתר על כן, המילה "חדשה" בהקשרה של "אמסטרדם החדשה" שכבר אינה קיימת, עומדת במעין אירוניה עולבת וחלודה.
ממש כמו אצל פיט האומלל. בובת סמרטוטים יוקרתית של מעסיקו, של אשתו, של הוריו ושל חמָיו. הדבר היחיד שנופח בדמותו חיים בעיני האחרים הוא אילן היוחסין שלו. הוא מצליח לשמור כך על עבודתו (ללא ידיעתו) ולזכות בהתבטלותה המיידית של יו"ר ועד הבית בבניין החדש שטרודי והוא קונים בו דירה. אין לפיט דבר להראות מצד עצמו, ולא בגלל שהוא לא מנסה. בניגוד לעיר שהתחדשה והפכה לניו יורק, פיט לא מצליח להגיח כדבר חדש אלא נותר מעין צלמית רפאים של ניו אמסטרדם. של המורשת שלו, שאין לו שום השפעה עליה. אפילו הדבר היחיד שהוא כן מצליח לעשות, לחתור תחת דון ולמכור ללקוח את ההצעה שלו, חוזר כדי לנשוך אותו בתחת.
סוגיית הדורות הייתה כבדה כפלדה בפרק הזה. פיט כל כך קלע במשפט שהציע ללקוח: "עמוד השדרה של אמריקה". הפלדה הייתה עמוד התווך של בניית ארה"ב, ובעיקר עריה הגדולות, בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הפלדה היא בדיוק מה שפיט חסר. בדיוק הסיבה שהוא לא מצליח להיות ניו יורק. לא מצליח להשיג כסף מאביו, לא מצליח לסרב לכסף מהורי אשתו, לא מצליח אפילו להימנע מלעשות סיבוב עם טרודי במונית בזמן שהוא ממהר לפגוש לקוח. גם כשהוא מנסה לעמוד בפני השררה, כמו מול דון, הוא עושה זאת באופן כושל.
השיחה של דון ורוג'ר על פערי הדורות הייתה הדובדבן שבקצפת. לדידו של רוג'ר, הדור שלו שותה כי זה טוב לו, כי מגיע לו. הדור של דון שותה כדי לכסות על חשכה. "הסוג שלך, עם מחשבותיכם העגומות ודאגותיכם, כולכם עסוקים בליקוק של איזה פצע מדומה". סבתא של דודה של משהו של פיט העיזה להתווכח עם חייל בריטי מתישהו במלחמת העצמאות. 300 שנה אחרי כן מתמודד פיט, בחור צעיר שתכל'ס יש לו הכל, עם צרותיו הבורגניות. עניין של פרספקטיבה.
טוב שיש את הדיונים האלה.
מה שכן, ההקבלה לנושא הפרק סביב מאבקי עצמאות של פיט מול בעליו הרבים, אלו מהמשרד ואלו מבית, הייתה בדיוק הבריף של הלקוח, עמוד שדרה של אמריקה.
פיט עורג להיות עמוד השדרה של אמריקה, איש עובד ועצמאי שהכסף שהוא מרוויח ומוציא מניע את גלגלי האומה. אנשים כמו דון, הם עמוד השדרה של אמריקה, ופיט רוצה כל כך להיות כזה. אך הוא אסיר של כלוב הזהב של חיי החברה להם שייך. הוא לא מתלהב מהרעיון של לרכוש את הדירה, אישתו לוקחת אותו ביד לאורך כל הדרך, כמעט בניגוד מוצהר לדעתו. גם הרעיון של לבקש כסף מההורים, הן שלו והן שלה, מנוגד לרצונותיו. כי פעולות אלו ממחישות את מה שהוא לא מצליח להיות. עשוי מפלדה.
בעלה היה עוזב אותה עם תינוק בבית היא היתה זוכה לרחמים ולא לטינה. לא, הנשים מסתייגות ממנה משום שהיא אישה חזקה. רק היום אנחנו לומדים שהיא זו שעזבה את בעלה (ובגלל משהו שיכול לשמש עילה לכל נשות הפרוורים לעזוב את בעליהן, אם נאמין למה שלמדנו בינתיים על גברים שעובדים במנהטן), היא יוצאת לעבוד עכשיו, והיא לא מוכנה לתת לבעלה להיכנס, ועושה בושות באופן כללי. היא גם הולכת עם מכנסיים ועונה בציניות קרירה לשאלות הנשים. בקצרה, היא לא תשתלב שם ויהי מה.בטי, מצידה, נמשכת לחוסר השילוב הזה. אולי כי היא חושבת את עצמה גם לאישה עצמאית, אולי כי היא חוששת ממה שהעתיד עם דון צופן לה, אולי כי היא נהנית להתנשא מעל הלן (למרות שאין כל כך בסיס להתנשאות הזו). מה שבטוח הוא שמשהו אצל בטי אינו לגמרי בסדר. היא גוזרת תלתל משערותיה ונותנת לגלן בישופ, הילד המוזר שמאוהב בה קצת (מוזר כי הוא שקט וקודר, ואוהב לגהץ). ספוילר:כ ולנו יודעים איך זה יגמר, ומעניין לראות איך גורלה של הלן חוזר אצל בטי, מינוס האישיות החזקה.
